לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי חיפה, שלא לזמן עדה שאותה ביקש המבקש לזמן כדי שתעיד בדבר יחסיהם הנטענים של המשיבה ובן זוגה הנוכחי עת הייתה נשואה עדיין למבקש, יחסים שלעמדת המבקש יש בהם, כדי להשפיע על קביעת 'מועד הקרע' שהוא עניינו של ההליך המתנהל בבית הדין האזורי.
עיון בתיק מלמד כי לכאורה מצויים ההליכים בבית הדין האזורי בישורת האחרונה שלהם: המשיבה נכונה להגשת סיכומים, והמבקש אומנם מתנגד לכך כעת, אך מדבריו עולה כי עילת התנגדותו היא בעיקר רצונו בעדות האמורה, וייתכן כי אם תידחה בקשת רשות ערעור זו – לא יתנגד לסיכומים, וכמובן אפשר כי אף אם יתנגד לכך יורה בית דין קמא שלא כעמדתו. כך או כך, יתנגד או לא, מעצם ההתדיינות על הגשת הסיכומים עתה אנו למדים כי לכאורה, אם נתעלם משאלת העדות המדוברת, הרי שמדובר כאמור בישורת האחרונה של ההליך.
עוד עולה מעיון בחומר שבתיק כי העובדות הנטענות נסמכות, לשיטת המבקש עצמו, על ראיות נוספות, ולאו דווקא על העדות המדוברת, ומכאן שייתכן שפסק הדין הסופי לא יושפע משמיעתה או אי־שמיעתה של עדות זו.
בנסיבות אלה נוטה מאזן הנוחות אל עבר הקביעה כי אין ליתן את רשות הערעור. ונבהיר:
רשות ערעור שעניינה בקשה להביא עד זה או אחר, שבית דין קמא לא נעתר לה, עשויה מטבע הדברים להביא לעיכוב – לעיתים עיכוב ניכר ומיותר – של עשיית הדין והצדק. מתן הרשות גורר אחריו את הליך הערעור כולו: הגשת כתב הערעור עצמו, תגובה לו, לעיתים החלטה בדבר הפקדת ערובה להוצאות והמתנה ליישומה, קביעת מועד דיון, שלעיתים אינו יכול להיות קרוב (בפרט במהלך הפגרה, כנסיבות דידן), דיון והכרעה – כשכל אותה העת עשוי ההליך שבבית דין קמא "להיתקע" משום שבהעדר ידיעה אם יוכרע כי יש לשמוע את העדות או לא, אין בית דין קמא יכול להמשיך בניהול ההליך כראוי.
עיכוב זה עשוי גם להתגלות כמיותר, כאמור, כך במקרה שלבסוף נדחה הערעור, וכך במקרה שבו התקבל הערעור, אך העדות עצמה לבסוף הייתה חסרת משמעות.
אכן עשיית הצדק מאלצת אותנו לעיתים להסכין גם לעיכובים בהליך, ואף שאפשר שהללו יתבררו כמיותרים, עינוי הדין עדיף על עיוות הדין. ברם עלינו לשקול תדיר, איזו היא הדרך ילך בה האדם כדי לצמצם את העיכוב והעינוי ככל האפשר ובה בעת למנוע עיוות דין.
בהקשר זה עולה האפשרות כי לא ייעתר בית הדין לבקשת רשות ערעור מהמין המתואר אלא יאמר לצדדים: המתינו עד לסיומו של ההליך בבית דין קמא, ואם לאחר פסק דין סופי יסבור אחד הצדדים כי העדות האמורה הייתה עשויה להביא לפסק דין אחר – יערער על פסק הדין עצמו ויטען בערעורו כי אינו צודק משום שניתן ללא שמיעת אותה עדות. כך לא ייווצר עיוות דין, אך גם יימנע העיכוב ועינוי הדין, והלוא אפשר שלבסוף יתייתר הערעור כולו, שכן פסק הדין הסופי יגלה כי לאי־שמיעתה של אותה עדות לא הייתה כל משמעות.
אלא מאי? דרך זו עשויה להתגלות כ"דרך קצרה שהיא ארוכה" – קצרה באי־עיכובו של ההליך בבית דין קמא, אבל ארוכה, שכן אם לבסוף יוגש ערעור כאמור, ויוכרע בו כי היה מן הדין לשמוע את העדות האמורה יזדקק בית הדין להשיב גלגל אחור – לשמוע את העדות, ולאחר מכן אולי יזדקק להליכים ובירורים ועדויות נוספים שיכולים היו להיעשות זה מכבר לו נשמעה העדות מראש, או לאידך גיסא, יתברר בעקבות העדות כי הליכים כאלה שנעשו כבר היו מיותרים, ושוב תידרש גם הגשת סיכומים מעודכנים בהתאם לנתונים שיעלו מן העדות, תוך שהצדדים פורטים בסיכומיהם גם את עמדתם בנוגע למשקל העדות ותוכנה וכו', ולאחר כל זאת יידרש פסק דין עדכני, שכמובן אפשר שגם עליו יוגש ערעור לגופו.
איזו היא אפוא דרך ישרה שיבור לו האדם?
בהקשר זה יש משקל לאמור לעיל בנוגע לשלב שבו מצוי ההליך שבבית דין קמא. ככל שההליך מצוי בשלבים ראשוניים יותר – סביר יותר להניח כי הנזק האפשרי שבדחיית הדיון בערעור על אי־שמיעתו של עד פלוני עד לאחר פסק הדין הסופי יגדל על הנזק שבעיכוב ההליך בבית דין קמא עד להכרעה בערעור זה. ככל שההליך מתקדם מתאזנים היחסים בין שתי האפשרויות (ואזי תיטה ההכרעה ביניהן להיות תלויה בשאלת סיכויי הערעור הלכאוריים, משך הזמן הצפוי שייארך ההליך במקרה הספציפי וכו'), וכשהוא לקראת סופו, כבענייננו, נוטה הכף בבירור אל דחיית בקשת רשות הערעור תוך שתישמר לצדדים כמובן האפשרות לערער על פסק הדין הסופי, ואם לכשיינתן זה תהיה עדיין משמעות לשאלה, אם עדותו של פלוני נשמעה, אם לאו, יוכל הצד המעוניין להעלות טענה זו במסגרת הערעור.
לפיכך בענייננו נאמר למבקש תבוא ההכרעה השיפוטית הסופית, ואם יבקש המבקש לערער עליה, דלתי בית הדין הגדול לא ננעלו בפניו.
סוף דבר
א. בקשת רשות הערעור נדחית.
ב. ההחלטה מותרת לפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
ניתן ביום כ"ו באב התשפ"א (4.8.2021).
הרב ציון לוז־אילוז
עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה