מראג'ה נ' מוסך אמון

פסק דין

רקע כללי

הנתבעים הפעילו מוסך בירושלים (להלן: "המוסך"), כאשר בתחילה הועסק התובע על ידי הנתבע 2 (להלן: "מר בלילתי") ולימים הוקמה החברה – נתבעת 1 (להלן: "החברה") והפעילות המשיכה באותו מקום, כאשר החברה מפעילה את המקום ומר בלילתי הינו מנהלה ובעל מניותיה של החברה.

התובע החל לעבוד במוסך בשנת 1982, ועבודתו הסתיימה ביום 1.6.10. בהיות התובע תושב שטחים, הרי שהעסקתו במוסך דווחה לשירות התעסוקה והועברו תשלומים לשירות התעסוקה ודרך שירות התעסוקה, כאשר משכורתו החודשית של התובע שולמה לו ישירות במזומן על ידי מר בלילתי.

טענות הצדדים

לטענת התובע עבד במוסך 28 שנים ברציפות, ושכר עבודתו בסיום עבודתו היה 7,000 ₪ נטו. בסופו של דבר, פעילות המוסך הצטמצמה עד שהמוסך נסגר, הציוד נמכר או חולק והמבנה הושכר. כך מצא עצמו התובע ללא מקום עבודה. כשבא לדרוש זכויותיו, סולק בבושת פנים. בתביעתו תבע פיצויי פיטורים ביחס לכל תקופת העבודה, תשלום חלף הודעה מוקדמת, שכר עבודה עבור חודש עבודתו האחרון, דמי הבראה, החזר הוצאות נסיעה, פדיון חופשה, פיצוי בגין אי הפרשה לפנסיה כנדרש בצו ההרחבה, פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצויי הלנה.

התובע טען כי יש לחייב את מר בלילתי באופן אישי ולהרים מסך בין החברה למר בלילתי, בשל מרמה ותרמית כמו גם בשל עיכוב נכסים וכך גם בשל "מימון דק" של החברה. עוד טען כי הרישומים בשירות התעסוקה, באשר לגובה שכרו כמו גם באשר לתקופת עבודתו והיקפה, היו כוזבים.

גובה שכרו היה 7,000 ₪ נטו, והוא עבד בהיקף של משרה מלאה ואף יותר. לא שולם לו על חשבון חופשה, חגים, הבראה ושאר הזכויות הקוגנטיות. באשר לסיום עבודתו הדגיש כי בסמוך לסיום העבודה, היתה ירידה בהיקף הפעילות ואז החל מר בלילתי להעביר את הציוד מהמוסך לאחרים. לא הוצעה לו כל עבודה, על ידי מר בלילתי או החברה. כל שהוצג בענין שיתוף פעולה עם מוסך אחר, היה דברים בעלמא ומצג שנועד לשלול ממנו את זכויותיו הקוגנטיות ובפרט את זכותו לפיצויי פיטורים. בסופו של דבר, הגיע ומצא את המקום ריק וסגור לקהל. כשדרש זכויותיו ממר בלילתי סולק בבושת פנים, אף מבלי ששולם לו שכר עבודתו בחודש האחרון. את תביעתו הגיש בינואר 2010, במהלך עבודתו, אך לאחר פיטוריו כאמור, הגיש כתב תביעה מתוקן.

לטענת מר בלילתי אין מקום לחייבו בחיובי החברה ואין מקום להרים מסך בינו לבין החברה. יש הפרדה בין פעילותו האישית לבין פעילות החברה. החברה ממשיכה כיום לפעול, אף שהמוסך לא פעיל.

באשר לסיום עבודתו של התובע, טען כי החברה ביקשה לשנות את פעילותה ולהמשיך באמצעות שיתוף פעולה עם מוסך גלגלים ומר ליאון בעליו – כאשר ביקשו שהתובע ימשיך את עבודתו אך הוא ביכר לעזוב באופן מפתיע וממילא הוא אינו זכאי לפיצוי פיטורים וכך גם לא לתשלום חלף הודעה מוקדמת. באשר להיקף עבודתו של התובע, נטען כי זה עבד במשרה חלקית, כחמש שעות ביום ושכרו היה כפי שדווח לשירות התעסוקה ובנוסף עוד 1,500 ₪. באשר לתקופת העבודה הרי שנכון שהתובע החל לעבוד במוסך בשנת 1982, אך אין מדובר בעבודה ברצף אלא היו תקופות הפסקה, שקטעו את הרצף, כפי שעולה מהדיווח והרישום בשירות התעסוקה. לנוכח זאת, יש לקבוע שתקופת העבודה הרצופה הינה מחודש ספטמבר 1993 ועד יוני 2010. דהיינו 17 שנים בלבד ולא 28 כפי שנטען על ידי התובע. לנוכח נטישתו את העבודה הוא אינו זכאי לפיצויי פיטורים וכך גם לא לתשלום חלף הודעה מוקדמת. כמו כן הוא אינו זכאי לתשלום עבור דמי הבראה אלא לכל היותר עבור השנתיים האחרונות, הואיל וקודם לכן יש התיישנות. כך גם יש התיישנות של רכיב החופשה ובכל אופן הוא מימש את מלוא ימי החופשה להם היה זכאי.

באשר לשאר הזכויות הנתבעות, הרי שאלו שולמו לו, בין אם באמצעות שירות התעסוקה ובין אם ישירות על ידי החברה.

ההליך

בפנינו העידו התובע, גב' זהבה בצלאל וכן מר מזר שלום מטעם התובע, ומנגד הנתבע מס' 2 – מר בלילתי, בנו מר ניר בלילתי, מר מרדכי אמיגה, רו"ח עופר ססובר ומר אריה ליאון. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב לאחר מכן.

הכרעה

נקדים ונאמר כי עדותו של התובע ועדיו עשו עלינו רושם מהימן ואנו מקבלים אותה ומעדיפים אותה על פני עדותו של נתבע מס' 2 מר אלי בלילתי, שלא עשתה רושם מהימן.

באשר לגובה השכר ותקופת העבודה והיקף העבודה, הרי שאין חולק כי התובע החל לעבוד בשנת 1982 ועבודתו הסתיימה ביום 1.6.10. הנתבעים טוענים כי היו הפסקות בתקופת עבודתו, כעולה מהדיווח והרישום בשירות התעסוקה. טענה זו צריכים הנתבעים להוכיח. הרישום בשירות התעסוקה נגזר מהדיווח שהעביר להם המוסך. דיווחים אלה אינם תואמים רישומים של המוסך אודות תקופת העבודה וגובה השכר ולכן אין באמור ברישומים בשירות התעסוקה, כדי להוות הוכחה. נהפוך הוא – מהדברים עולה כי המוסך הגיש דיווח כוזב לשירות התעסוקה, בפרט לגבי תקופות ההעסקה וגובה השכר.

ניתן לראות אי התאמה בין מה שנרשם בשירות התעסוקה על יסוד דיווחי החברה (נספח ג' לתצהיר הנתבע 2) לבין הרישומים שנערכו על ידי המוסך ובין היתר על ידי מר בלילתי עצמו בנספח ב (2) לתצהיר התובע, וכן בנספח ד (2) לתצהיר הנתבע 2 (נספח ב2 ו-ד2 ייקראו להלן: הרישום הפנימי) ניתן לראות כי ברישומי שירות התעסוקה לא נרשם שהתובע עובד במוסך בחודשים 8/03, 10-11/03, 1/04, 3-6/04, 8-9/04, 11-12/04, 1/05, 6/05, 9/05, 3/06, 11/06 2/07, 4/07, 8/08, 1/09, 5/09, 7-8/09, 1-2/10, 4-5/10. זאת בשעה שמהרישומים הפנימיים של המוסך (נספח ב2) עולה כי עבד בחודשים אלה.

עולה אפוא בבירור כי הדיווח והרישום בשירות התעסוקה על עבודתו של התובע אינו תואם את הרישום הפנימי שנעשה במוסך על ידי מר בלילתי או מטעמו. כך גם הרישום בשירות התעסוקה (נספח ג' לתצהיר מר בלילתי) על אודות מספר ימי העבודה מדי חודש שנערך על פי הדיווח של המוסך, אינו תואם את הרישום הפנימי שנערך במוסך, כמפורט בנספח ב (2) לתצהיר התובע, באשר למספר הימים בהם נעדר התובע מהעבודה. כך למשל נרשם ברישומי שירות התעסוקה ביחס לחודש 12/03 כי התובע עבד רק שלושה ימים בלבד, בשעה שברישום הפנימי של המוסך נרשם ביחס לאותו חודש כי החסיר רק 2 ימים. ביחס לחודש 10/04, נרשם ברישומי שירות התעסוקה כי עבד 7 ימים ואילו ברישומי המוסך נרשם שהחסיר רק "1 יום גשר + 2". ביחס לתקופה שמחודש ספטמבר 2005 ועד ינואר 2006 נרשם בשירות התעסוקה כי התובע עבד בסך הכל 25 ימים, ואילו לפי הרישום הפנימי של המוסך החסיר התובע בכל התקופה הנ"ל רק 13.5 ימים. כך גם בחודשים אפריל מאי 2005, נרשם בשירות התעסוקה שעבד 10 ימים בלבד בשעה שברישום הפנימי של המוסך נרשם "8 ימי חגים + גשר". ברי אם כן כי אין התאמה בין הרישום בשירות התעסוקה, שנעשה על יסוד דיווחי המוסך לרישום הפנימי שנעשה ע"י המוסך. מר בלילתי נדרש בחקירתו להסביר את אי ההתאמה בין הרישומים הפנימיים, לבין הדיווח והרישום בשירות התעסוקה, אך לא נתן כל הסבר המניח את הדעת.

נציין כי גב' זהבה בצלאלי, שעדותה עשתה עלינו רושם מהימן, העידה כי הרישום הפנימי - המסמכים שצורפו בנספח ב (2) הם אותנטיים וחלקם אף נעשה על ידה, והם משקפים את מספר ימי העבודה וחודשי העבודה של התובע (פרוטוקול עמ' 21 שורה 21). היא גם נשאלה אודות הדיווח שנרשם בשירות התעסוקה ולפיו בכל שנת 2000 עבד התובע 86 ימים בלבד ואמרה כי זה לא הגיוני (פרוטוקול עמ' 22 שורה 22-23). היא העידה כי התובע היה עובד חרוץ ונאמן והגיע לעבודה כל יום (פרוטוקול עמ' 21 שורות 3 – 4). דברים אלה משתלבים גם בעדותו של מר שלום מזר ובעדות התובע עצמו, לפיה עבד ברציפות ובהיקף מלא מבלי להחסיר ימי עבודה (פרוטוקול עמ' 13 שורות 19, 28 – 33).