מעסיק רשאי לנכות גמלת עבודה מפיצויים גם אם העובד בחר שלא לתבוע גמלה זו

השופט א' ריבלין:

1.        המשיב, יליד שנת 1973, נפגע בתאונת דרכים, שהיא גם תאונת עבודה. הוא נהג ברכב מעבידו, אשר היה מבוטח אצל המערערת. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ב' אוקון) פסק למשיב פיצויים בראשי נזק שונים. על פסק-דינו משיגים שני הצדדים.

           נכותו הרפואית של המשיב - כפי קביעתו של המוסד לביטוח לאומי ששימשה את בית המשפט בהתאם לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 - היא בשיעור 88%. בית המשפט המחוזי מצא, לאחר שהונחה בפניו גם חוות-דעת בתחום השיקום ונשמעו טענות הצדדים, כי נכותו התפקודית של המשיב עומדת על 80%. בשיעור זהה העריך בית המשפט קמא את מידת הפגיעה בכושר ההשתכרות, ובהתאם לכך נקבע הפיצוי, על-פי רמת שכר של 4,500 ש"ח לעבר, ו- 5,400 ש"ח לעתיד, עד גיל 67. עוד נפסק למשיב, בגין עזרת הזולת, סכום של 75,000 ש"ח לעבר, ו- 600,000 ש"ח לעתיד - הכל על-פי אמדן גלובאלי הנסמך על הראיות שהובאו. כמו-כן נפסקו למשיב, על דרך האמדן, סכום של 80,000 ש"ח בגין הוצאות ניידות, וסכום של 60,000 ש"ח בגין טיפולים רפואיים. בגין הנזק הלא ממוני נפסק למשיב סכום של 165,552 ש"ח. בית המשפט קמא הורה לנכות מסכום הפיצוי את התשלומים התכופים ששולמו למשיב, וכן את קצבאות המוסד לביטוח לאומי שזכאי להן המשיב: דמי פגיעה (21,591 ש"ח), קצבת נכות כללית (772,452 ש"ח) וקצבת שירותים מיוחדים (245,410 ש"ח). במסגרת הדיון בבית-המשפט המחוזי נתעוררה גם מחלוקת בין הצדדים באשר לשאלה אם ראוי לנכות מן הפיצויים סכום ששיעורו כסכום תגמולי המוסד לביטוח לאומי בענף תאונות העבודה, כאילו שולמו תגמולים אלה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, וזאת תחת תגמולי הנכות הכלליים, שבהם בחר בפועל המשיב. בית-המשפט מאן להיעתר לבקשת המערערת בעניין זה והטעים, כי "אין מקום להפעיל חשבונאות בנוגע לבחירותיו של התובע בקצבאות אלה ואחרות, ושיקוליו אינם עולים כדי חוסר תום לב או אי הפעלת זכות המצדיקים חישוב רעיוני".

2.        כנגד פסק-דין זה מופנים הערעור והערעור שכנגד. נקדים ונאמר: הצדדים משיגים על קביעותיו השונות של בית המשפט המחוזי. מכאן ומכאן נשמעות טענות ביחס לשיעור הנכות התפקודית ולסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים. טענות אלה דינן להידחות. הן מכוונות כנגד הממצאים אליהם הגיע בית המשפט המחוזי, על יסוד מכלול הנתונים שבאו בפניו, ובכלל זה חוות הדעת בתחום השיקום; הן מכוונות גם כנגד מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, הנשענות על אותם ממצאים, ומקום שהדבר נדרש, על הערכה גלובאלית לפי שיקול דעתו. לעניין כל אלה לא מצאתי בפסק הדין דבר המצדיק התערבות, ולא מצאתי במאזן הכולל חריגה ממתחם הסבירות (ראו ע"א 971/03 בגא נ' מלול, תק-על 2005(4) 1085).

3.        עניין אחד מצריך עיון, והוא נוגע לשאלת ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. השאלה הנשאלת היא מה דין הניכוי בנסיבות שבהן עומדת לנפגע בחירה בין מספר גמלאות ובהן זכות תביעה בענף נפגעי עבודה. הוא בוחר שלא למצות את תביעת התגמולים הזו כי אם לילך בנתיב אחר - במקרה זה ענף נכות כללית. בית המשפט המחוזי הורה, במקרה זה, על ניכוי הגמלאות המשולמות בפועל. בחירה זו יש עימה הגיון אך נראה כי אין היא עולה בקנה אחד עם הוראת הדין וכי מכלול השיקולים מטה את הכף, בסופו של דבר, לצד אחר.

4.        פגיעה בעבודה מקימה לנפגע זכאות לגמלאות מאת המוסד לביטוח לאומי. זכאות זו מביאה אל תוך המשוואה הרגילה של מזיק-ניזוק גורם נוסף - המוסד לביטוח לאומי המיטיב עם הניזוק, ומעוררת את שאלת מערכת היחסים בין השלושה. במערכת יחסים זו עוסק סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שזו לשונו:

82. פיצויים וגימלאות מביטוח לאומי

(א) המבוטח לפי פרק ב' לחוק הביטוח הלאומי, תשי"ד-1953 (להלן בפרק זה: החוק), לרבות התלוי בו כאמור בסעיף 22 (ב) לחוק, שהיו זכאים לפי פקודה זו עקב מאורע אחד גם לפיצויים מן המעביד, וגם לגימלה לפי חלק ב' לחוק - תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים שהיו מגיעים להם ממעבידם אילולא סעיף זה.

(ב) לענין סעיף זה -

"גימלה" - השווי הכספי של הגימלאות, להוציא גימלה בעין, שניתנו או שעתידות להינתן לפי חלק ב' לחוק, לרבות תמורת דמי פגיעה המשתלמת לפי סעיף 38 לחוק, וגימלה שהופחתה או שנשללה עקב מעשה או מחדל של העובד, או שלא ניתנה בגלל בחירה בגימלה אחרת לפי החוק, רואים אותה כאילו ניתנה או שעתידה להינתן בשלמותה; הוראות שר העבודה לפי סעיף 49 (ב) לחוק בדבר היוון קיצבאות ובדבר חישוב ערכן הכספי של גימלאות בעין, כוחן יפה גם לקביעת השווי הכספי של גימלאות לענין סעיף קטן זה;

"מעביד" - החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי סעיף 13 לפקודה זו.

(ג) בנסיבות האמורות בסעיף קטן (א) לא יראו, לענין סעיף 70 לחוק, את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי.

[ההדגשות הוספו - א' ר']

           הנה-כי-כן, את הגמלאות המשולמות לנפגע עבודה יש לנכות מן הפיצוי שזכאי לו הנפגע מאת המעביד, ולמוסד לביטוח לאומי לא קמה זכות שיבוב בגין תשלומן. "מאחורי סעיף זה" - כך נפסק - "הגיון כלכלי ומשפטי", והוא: "המעביד הוא המשלם למל"ל דמי ביטוח עבור עובדו והוא זכאי ליהנות מהביטוח שהוא דאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובד שנפגע" (רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון המנוח משה תמר ז"ל, תק-על 99(3) 1674). "כך נושא המעביד בסכום רק פעם אחת והנפגע מקבל את נזקו רק פעם אחת" (ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8). אכן, בין המעביד לבין המוסד לביטוח לאומי מתקיימים יחסי מבטח-מבוטח, ומששילם הראשון את דמי הביטוח, שוב אין מקום שיישא הוא בנזק וגם יידרש להשיב למוסד את הגמלה המשתלמת לנפגע-העובד (ע"א 552/71 כהן נ' ולד, פ"ד כ"ז(1) 201, 206-204). יובהר, כי סעיף 82 לפקודה הוחל "על זכותו של נפגע לפיצוי על נזק גוף" על פי חוק הפיצויים - זאת בהתאם לאמור בסעיף 4(א) לחוק אחרון זה - וכמאמר הפסיקה, החברה המבטחת באה, בנסיבות כגון אלה שבפנינו, בנעלי המעביד, ופטורה גם היא מתביעת שיבוב של המוסד (ראו עניין אלגריסי הנ"ל).

           אכן, מקום בו מדובר בתאונה שאינה תאונת עבודה, מוקנית למוסד לביטוח לאומי זכות חזרה על המזיק בגין הגמלאות המשולמות לניזוק, וכך נושא המזיק, בסופו של יום, בסכום הפיצוי כולו: מקצתו משולם לניזוק ומקצתו - למוסד לביטוח לאומי. ואולם, כאשר המדובר בתאונת עבודה, המאזן משתנה; המעביד זכאי, בהתאם להוראת סעיף 82 לפקודה, לנכות מסכום הפיצויים את הגמלאות המשולמות על-ידי המוסד לנפגע. הוא זכאי גם - בהבדל מן המקרה שאינו תאונת עבודה - לכך שהמוסד לא יחזור עליו בגין התגמולים ששולמו לניזוק. זכאות זו של המעביד אינה "פרס". היא משקפת את תוצאותיו של הביטוח שעבורו שילם המעביד. בשל כך אין המוסד לביטוח לאומי רשאי לחזור בתביעת שיבוב כנגד המעביד.

5.        הלכה היא לפיכך, כי על הנפגע מוטלת החובה לפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה למימוש זכותו לקבלת הגמלאות; ואם אינו עושה כן - יש לנכות מן הפיצוי גמלאות "רעיוניות" המשקפות את זכאותו של הניזוק לקבל גמלאות ואת זכותו של המזיק לדרוש מן הניזוק כי יקטין בדרך זו את נזקו. עמד על כך בית משפט זה בע"א 86/73 תושיה נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד כח(2) 497:

כלום יתכן שזכותו של המעביד תהא תלויה ברצונו של העובד? ברצותו יתבע מהמוסד את הגימלה, ואזי יזכה המעביד בניכוי ערכה המלא, אפילו בפועל הופחתה או נשללה על-ידי המוסד; ברצותו לא יתבע כלל את הגימלה. ובשל כך בלבד יפסיד המעביד את זכות הניכוי שלו? אין הדבר מתקבל על הדעת כלל ועיקר... סעיף 82 (א) אינו דורש "קבלת" גימלה, אלא "זכאות" לגימלה. מכאן שהזכות לגימלה, היא לבדה, להבדיל מקבלתה בפועל, נותנת למעביד את הזכות לנכותה מסכום הפיצוי המשתלם על-פי פקודת הנזיקין. אין איפוא כל חשיבות לעובדה כי בפועל לא תבעו המערערים את הגימלה ומשום כך לא קיבלוה. החשוב והקובע הוא אם היו זכאים לה...

           הלכה זו חזרה ונשנתה בפסיקה. כך, למשל, בע"א 592/66 "הקודחים" נתניה בע"מ נ' ביטון, פ"ד כא(1) 281, הודגשה "זכותו של המעביד, לפי החוק, שינכו מדמי הנזק הרגילים את שווין של הגימלאות ששולמו והעתידות להשתלם" (שם, בעמ' 286). מזכות זו של המעביד גזר בית המשפט את חובתו של הנפגע, בנסיבותיו של אותו עניין, לנצל את זכותו ולפנות בבקשה לדיון מחדש במוסד לביטוח לאומי בדרגת נכותו על-מנת להגדיל את הגמלה. כדברי בית המשפט שם:

המשיב הודה שהוא ידע על זכותו לפנות למוסד לביטוח לאומי ולדרוש עיון מחדש בדרגת נכותו, והוא רוצה לפנות אך טרם פנה. אם ימתין בפנייתו עד לאחר המשפט... עלול הוא בסופו של דבר לזכות ביותר מהנזק שנגרם לו והמערערת לא תוכל עוד לנכות את העודף הזה מהפיצוי, שהרי הפיצוי נקבע סופית אחת ולתמיד במשפט. נמצא כי העובד המתרשל יוצא נשכר והמעביד מפסיד על לא עוול בכפו. תוצאה כזאת לא רק שאינה צודקת אלא שהיא בניגוד בולט לרצון המחוקק אשר ביקש לשריין בסעיף 62 לפקודת הנזיקים האזרחיים את זכותו של המעביד ליהנות מתשלומי הגימלה של הביטוח הלאומי לעובד הנפגע במלואם, כיון שענף זה של הביטוח הלאומי נישא כולו על כתפי נותני העבודה.