מעביד אינו רשאי להתנות קבלת שכר מעבר למינימום בוויתור העובד על זכויות קוגנטיות

השופט עמירם רבינוביץ

1.         השאלה העומדת להכרעתנו בערעור ובערעור שכנגד שבפנינו היא מהן הזכויות להן זכאי המערער והמשיב שכנגד (להלן - המערער) עקב תקופת עבודתו אצל המשיבה והמערערת שכנגד (להלן - המשיבה ) וסיומה.

הרקע העובדתי

2.         המערער הועסק במשיבה בתפקיד שומר באתרים שונים החל מיום 1.1.1993 ועד ליום 18.1.1997, מועד בו התפטר מעבודתו, לטענתו, בשל הרעה מוחשית בתנאי עבודתו. המערער הועסק כעובד יומי, ושכרו חושב כמכפלה של שעות עבודתו בפועל בתעריף לשעה שנקבע על ידי המשיבה.

3.         המשיבה היא חברה העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה לחברות שונות, ולפיכך על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים חלות, בין היתר, הוראות צו ההרחבה בענף השמירה (להלן - צו ההרחבה).

3.         לטענת המערער, מייד עם תחילת עבודתו חתם על חוזה עבודה אישי עם המשיבה, ואולם העתק חתום של החוזה לא הומצא לו חרף בקשותיו. תחת זאת, המציאה לו החברה בשלב מאוחר יותר הסכם עבודה ריק.

4.         לטענת החברה, ביום 26.9.1994 נחתם חוזה עבודה נוסף בין הצדדים (להלן - חוזה 94). תוקפן של הוראות חוזה זה ופירושן הן העומדות במוקד הדיון שלפנינו. אשר על כן, מן הראוי לצטטן כבר בשלב זה :

"7.       שכר

א.        העובד יהיה זכאי לשכר (ברוטו) בסך 11.67 ש"ח לשעה (להלן: 'השכר הרגיל'), ושכרו החודשי יחושב כמכפלה של השכר הרגיל במספר שעות העבודה בהן עבד העובד בפועל באותו החודש. השכר כולל בתוכו דמי נסיעות.

8.         שכר כולל

א.        מוסכם ומוצהר בין הצדדים כי הואיל והשכר הרגיל המוסכם בסעיף 7 לעיל, עולה בהרבה על השכר התעריפי המקובל בענף האבטחה והשמירה, כולל השכר הרגיל את כל התוספות והמענקים, יהא כינוים ומקורם אשר יהא, ואשר לא פורטו בהסכם זה.

ב.         החברה מצהירה בזאת כי נכונותה לשלם לעובד שכר רגיל בשיעור האמור נעשית אך ורק בהתבסס על הצהרת העובד וההסכמה בינהם  כמפורט בפסקה א' לעיל.

ג.         לפיכך היה והעובד יעשה צעד כלשהוא שיעמוד בסתירה להצהרתו הנ"ל, החברה תהיה רשאית לחזור בה מהסכמתה לשלם לעובד שכר הגבוה מהשכר התעריפי, כשיעורו מדי חודש.

ד.         החברה תהיה חייבת לשלם לעובד את סכומי התוספת להם היה זכאי ואשר יוכח כי לא שולמו לו, בכפוף לחובתו להשיב לחברה את השכר אותו קיבל עד כמה שהוא עולה על השכר התעריפי, הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית עד למועד השבתו" (ההדגשות במקור - ע.ר,  המילים "השכר כולל בתוכו דמי נסיעות" מופיעות בכתב יד בסעיף 7א לחוזה).

5.      ביום 21.11.1996 פנה בא כוחו של המערער למשיבה בדרישה לתשלום תוספות שונות הנובעות, בין השאר, מצו ההרחבה ומצווי הרחבה נוספים כגון : נסיעות, דמי חגים, פדיון חופשה שנתית, גמול בגין עבודה בשעות נוספות ובימי המנוחה השבועית, הפרשות לקרן הפנסיה מבטחים, תוספת ותק. עוד טען בא כוחו של המערער כי מאחר ששכרו של המערער לא שולם במועד הקבוע לכך בחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 יש לשלם לו פיצוי הלנת שכר.

6.      משלא נענו דרישותיו של המערער לתשלום התוספות שפורטו לעיל, התפטר המערער תוך שהוא מציין כי אי תשלום התוספות שנדרשו על ידו הוא בבחינת הרעה מוחשית בתנאי העבודה. לאור האמור, ביקש המערער מהמשיבה לשלם לו בנוסף לתוספות שפורטו לעיל גם פיצויי פיטורים לפי ההוראה הקבועה בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג - 1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). משבקשתו נדחתה הגיש המערער את התביעה, מושא ערעור זה.

ההליכים בבית הדין האזורי            

7.      בכתב התביעה שהגיש המערער לבית הדין האזורי (עב 301969/97 ; השופטת אהובה עציון ונציג הציבור אחיעזרא) עתר לתשלום הסעדים שפורטו לעיל. 

8.      בכתב ההגנה שהגישה, טענה המשיבה כי לפי הוראות הקבועות בחוזה 94 השכר אותו קיבל המערער כולל בתוכו את כל התוספות שהמערער זכאי להן על פי החוק ועל פי צו ההרחבה וכי שכר זה עלה "עשרות אחוזים" על השכר התעריפי. בכתב התביעה שכנגד שהגישה טענה המשיבה כי במקרה דנא יש לפעול לפי סעיף 8ד' לחוזה 94, היינו יש לחייב את המערער להחזיר למשיבה את הסכומים שקיבל העולים על השכר התעריפי. במועד הגשת התביעה שכנגד עמדו הסכומים הנ"ל על 37,958 ש"ח.