מנשה לוי חברה לבניין בע"מ נ' עזבון המנוח שלמה שוורץ ז"ל ואח'

פסק-דין

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט הבכיר י' שמעוני) מיום 18.7.12 בת"א 15612/06, שבגדרו התקבלה בחלקה תביעת המשיבים – המערערים שכנגד (להלן – שוורץ). בפסק הדין חוייבה המערערת – המשיבה שכנגד (להלן – החברה) לשלם לשוורץ 64,300 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, וכן שכר טרחת עו"ד.

תחילת ההליך לפני בית משפט קמא בתביעתם של שוורץ בגין דירה שרכשו מהחברה ב"מגדלי אייל" שבשכונת הסיטי, רח' בן גוריון 5, אשקלון (להלן – הדירה). בכתב התביעה טענו שוורץ, בין היתר, לליקויי בנייה ולאי התאמת שטח הדירה למצגים שהוצגו להם בשנת 1998. תביעתם של שוורץ בגין אי התאמה בשטח הדירה נדחתה, ואילו התביעה בעניין ליקויי הבנייה התקבלה בחלקה, תוך שהחברה חויבה בתשלום לטובת שוורץ בגין הליקויים.

ערעור החברה

ערעורה של החברה נסוב על החיובים בגין ליקויי בנייה, והערעור שכנגד על דחיית הטענה בדבר אי התאמת שטח הדירה.

הראיות שעליהן ביסס בית משפט קמא את פסיקתו בעניין ליקויי הבנייה היו חוות דעתו של המהנדס מטעם שוורץ, מר אליעזר גוכמן מחברת "הדס"; וחוות דעתו של המהנדס מטעם החברה, מר ב. סדצקי מחברת "גלאור". בתיק בית המשפט אף הייתה חוות דעת מטעם המהנדס מר זיו מאיר מחברת "ברק", אשר צורפה לכתב התביעה, אלא שעורך חוות הדעת לא התייצב לחקירה על תצהירו, ולפיכך לא ראה בית המשפט בחוות דעת זו ראיה קבילה. מומחה מטעם בית המשפט לא מונה, אחר שבאי כוח הצדדים חלקו בשאלת הכישורים הנדרשים למומחה זה. שוורץ טענו, כי יש למנות מומחה שהוא גם מודד בהכשרתו, והחברה גרסה כי אין הצדקה למינוי מודד מטעם בית המשפט, שעה ששוורץ לא הגישו חוות דעת מודד מטעמם. נוכח המחלוקת, בחר בית משפט קמא שלא למנות מומחה מטעמו.

לטענת החברה, שגה בית המשפט כאשר נמנע מלמנות מומחה מהנדס מטעמו בתיק, על אף חילוקי הדעות בין הצדדים, בהם היה על בית משפט קמא להכריע. כתוצאה מכך, עמדו לפני בית משפט קמא שתי חוות דעת, ובסוגיות מסוימות לא היו בידי בית המשפט הכלים המקצועיים להכריע ביניהן. החברה עותרת אפוא לכך, שערכאת הערעור תורה עתה על מינוי מומחה מטעם בית המשפט והשבת הדיון לבית משפט קמא.

אין לקבל טענה זו. אף אם ייתכן שיעיל יותר היה לנהל את המשפט תוך מינוי מומחה מטעם בית המשפט, הרי שבשלב הנוכחי אין לכך כל הצדקה. לפני בית משפט קמא, ואף לפניי, שתי חוות דעת שניתן להכריע ביניהן על פי הכללים המקובלים. אף שמינוי מומחה מטעם בית המשפט בתיק ליקויי בנייה הוא רצוי ויעיל במרבית המקרים, משלא נעשה במועד, אין הדבר מהווה עילה לגלגול הגלגל לאחור, לביטול פסק הדין ולמינוי מומחה.

טרם ייבחנו הטענות הספציפיות באשר לליקויים בגינם חויבה החברה, ואשר נתקפו בידי החברה, תבחן טענת החברה בדבר שינוי חזית. כאמור, שעה שהוגשה התובענה, צורפה לה חוות דעת הנדסית מטעם חברת "ברק". בהמשך, צורפה חוות דעת מיום 2.12.07 מטעם חברת "הדס" (המהנדס מר גוכמן). לטענת החברה, כבולים שוורץ בגדרי מה שנתבע בחוות הדעת של חברת "ברק", הן בהיבט סעיפי הליקויים והן בהיבט סך הפיצוי בגין כל אחד מן הליקויים השונים. בעניין זה מבקשת החברה להסתמך על דברים שנפסקו בע"א 1772/99 זלוצין נ' דיור לעולה (פורסם במאגרים; 4.6.01).

אין לקבל טענה זו. כתב התביעה כפי שנוסח לא הגביל את התובעים כלל ועיקר לאמור ולנטען בחוות הדעת ההנדסית. טיעונם של שוורץ בדבר ליקויי בנייה נזכר בסעיף 23 לכתב התביעה, שבו נכתב כי "בדירה ליקויים רבים נוספים, כגון פגמים בריצוף...". כלומר, חזית הדיון בכל הנוגע לליקויי בנייה, הוגדרה בצורה רחבה ולא כפפה עצמה לאמור בחוות דעת המומחה שצורפה לתובענה, חוות דעת שהדין איננו מחייב לצרפה. זאת בשונה מחוות דעת רפואית, שהדין מחייב לצרפה לתובענה, ומטבעה מגדירה את חזית המחלוקת. אמנם, בכתב התביעה צוין כי עלות התיקונים עולה כדי סך 20,729 דולר, ובהתאם, כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, מוגבלת תביעתם של שוורץ לסכום זה בגין ליקויי הבנייה. אולם, נוכח האופן בו נוסח כתב התביעה, אין היא מוגבלת לפרטי תוכנה וסכומיה של חוות דעת "ברק". יצוין, כי הלכה למעשה, לאחר שהוגשה חוות הדעת של "הדס" מטעם שוורץ, הגישה החברה חוות דעת מומחה מטעמה, המתייחסת, בין היתר, לנטען בחוות הדעת העדכנית שמטעם שוורץ, לפרטיה. כך שברי, כי אף אילו הורחבה החזית בידי שוורץ, ואינני סבורה כי הורחבה החזית, הרי שהגנתה של החברה לא נפגעה כמלוא נימה בשל חוות דעת "הדס".

הליקויים שבמחלוקת

פתח חלון חדר השינה – בפסק הדין חייב בית משפט קמא את שוורץ בסך 5,000 ₪, אחר שאימץ את חוות דעתו של המהנדס גוכמן מטעם שוורץ, אשר על פיה בחדר השינה פתח אוויר קטן מדי, שאינו מגיע ל-8% משטח הרצפה, כנדרש. המהנדס גוכמן אישר בחקירתו הנגדית, כי קביעתו זו מתבססת על פתח האוויר של החלון, ולא על פתח החלון בשלד הבניין, אחר שמדובר בחלון בו כנף נפתחת על כנף, וזאת בהתאם לדברים שנקבעו בת"א (תל-אביב) 922/95 סלומון שמואל נ' שיכון ופיתוח, מפי כב' השופטת צ' ברון (פרו', מיום 11.5.09, ע' 22, ש' 15).

החברה טוענת, כי מדידת החלון באופן זה שגויה, ומפנה להגדרת המילים "שטח חלון" בסעיף 2.01 לתוספת השניה לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל-1970, שעל פיה משמעות מושג זה היא "שטח הפתח שבו מותקן החלון, לפי מידות הבנייה החיצוניות המינימאליות". סעיף 2.21(א) לתוספת הנ"ל קובע, כי "לא יפחת שטחם הכולל של החלונות בחדר המגורים מ-8% מרצפת החדר".

נוכח ניסוחו הברור של סעיף 2.01 לתוספת השניה, מקובלת עליי טענת החברה. משהמומחה מטעם שוורץ ביסס את מסקנתו על שטח הפתח על פי "פתח האוויר", הרי שלא ניתן היה להתסמך על הוראת סעיף 2.21(א) לתוספת הנ"ל, לשם קביעה כי מדובר בליקוי, כך ששוורץ אינם זכאים לפיצוי שנפסק בגין רכיב זה (5,000 ₪).

מסגרות – בית משפט קמא חייב את החברה בסך 2,800 ₪ בגין דלת הממ"ד, אשר המומחה מטעם שוורץ קבע, כי איננה צבועה היטב, משקופה לא דופן כראוי, וכן חסר מעצור המונע פגיעה בקירות ועוד. בית משפט קמא ביכר חוות דעת זו על פני חוות הדעת של המומחה מטעם החברה, אשר קבע כי המשקוף צבוע היטב, הדלת עברה בדיקה של פיקוד העורף וכי לא הובטח מעצור לדלת. החברה מלינה על העדפת חוות הדעת שכנגד וטוענת, כי יש לבדוק דיפון על ידי קידוח בדלת, ולא על ידי הקשה בה, כפי שאישר המומחה שעשה.

טענת החברה, כי בדיקת דיפון נעשית דווקא על דרך של קידוח בדלת, לא הוכחה ולא נתמכה בתקן או במסמך אחר שהובא לפני בית משפט קמא. כך גם העובדה שדיפון הדלת אושר בידי הג"א לא הוכחה ואיננה מועילה לטיעונם, אחר שהמומחה מטעם שוורץ גרס כי הוראות התקן אינן זהות להוראות הג"א, ודבריו לא נסתרו. בנסיבות אלו, אינני סבורה כי מדובר בקביעה עובדתית המצדיקה התערבות של הערכאה הדיונית, אשר התרשמה מן המומחים מכלי ראשון. מסקנת בית המשפט מעוגנת בחוות הדעת, ולא מצאתי כי היא נסתרה בחקירה נגדית. כך גם דברי המומחה מטעם שוורץ בדבר פגם בצביעת הדלת, לא נסתרו בחקירה נגדית, ואף לא מצאתי כי המומחה עומת בחקירה נגדית עם הטענה כי אין מדובר בפגם בצביעה אלא בבלאי סביר.

עבודות ריצוף – בפסק הדין חייב בית משפט קמא את החברה בסך 5,000 ₪ בשל ליקויי ריצוף. בעניין זה קיבל בית משפט קמא, באופן חלקי, את חוות דעת המומחה מטעם שוורץ, באשר זה סבר כי שווי ליקויי הריצוף עולה כדי 28,000 ₪. בטיעוניו מבקש ב"כ החברה למקד את שימת הלב בעניין זה בקביעת חוות הדעת, כי קיימים חללים בריצוף. לטענתו, המומחה לא ציין בחוות דעתו את המקומות הספציפיים בהם יש, לטענתו, חללים; המומחה לא ערך בדיקת מעבדה, כנדרש בתקן, לזיהוי החללים; והלכה למעשה, בעת שנעשתה הבדיקה, שנים לאחר האכלוס, לא נמצאה כל מרצפת שקועה.

בית משפט קמא חייב את החברה בפיצוי בסך 5,000 ₪, לאו דווקא בשל החללים אשר בהם התמקד בא כוח החברה בטיעוניו. בית משפט קמא התייחס לטיעוני המהנדס בדבר ליקויי ריצוף בכללות, וביניהן טענה בדבר הבדלי גוון וטקסטורה בריצוף במטבח, אשר בית המשפט מצא לה תימוכין בתמונות שהוצגו לפניו; טענה בדבר שיפועים במשטח הריצוף בכניסה לבניין ובמרפסת; מילוי לא מקצועי של "רובה" בריצוף הדירה; מדרגות מחוררות וסדוקות. כמו-כן, חוות דעת המומחה מטעם החברה איננה שוללת את טענות המומחה מטעם שוורץ במלואן, בכל הנוגע לעבודות ריצוף. כך, למשל, אושר כי קיימים שלושה אריחים בעלי גוון שונה; אין התייחסות ישירה לטענה בדבר שיפוע מרפסת בסלון, אלא נטען שקיים קירוי במרפסת ואין סימני שלוליות, ורק באשר לחזית המערבית של המרפסת, צוין כי בוצעה מדידת השיפוע בידי המומחה מטעם החברה. בנוסף, ובכל הנוגע לטענות החברה בדבר הליקויים באופן בדיקת חללים בריצוף – כפי שמציינת ב"כ שוורץ בטיעוניה, המומחה מטעמם לא קיבל את הטענה כי התקן מחייב בדיקת מעבדה לקביעה בדבר חללים, וזו נדרשת רק אם ממצאי בדיקת ההקשה חייבו זאת (פרו' מיום 11.5.09, ע' 25, ש' 4-6). לא למותר לציין, כי החברה לא הציגה לפניי כל תקן המחייב בדיקת מעבדה לזיהוי חללים מתחת לריצוף.

כך או אחרת, בשים לב למענה החלקי שניתן לטענות בכל הנוגע לעבודות הריצוף, פסק בית משפט קמא על דרך האומדנא מה שפסק. בהינתן חוות הדעת שהיו לפניו, לא נראה כי היה מנוס מפסיקה על דרך האומדנא, בגדרי שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית, ואף בעניין זה אינני רואה עילה להתערבות ערכאת הערעור.

קרמיקה – בפסק הדין חייב בית משפט קמא את החברה בסך 4,000 ₪ בגין טענת שוורץ, כי בחדרי הרחצה נמצאו אריחי קרמיקה חלולים, שעשויים לנשור, ובנוסף צנרת שופכין הותקנה באופן גלוי, היוצר פגם אסתטי. צוין, כי חוות דעת המומחה מטעם החברה לא סתרה את חוות הדעת מטעם שוורץ, באשר כל שנאמר בה הוא כי אף שחלפו שנים מסיום הבנייה, חדרי הרחצה נמצאים במצב טוב, דבר השולל את הליקוי הנטען. לטענת ב"כ החברה, טענת שוורץ בעניין זה הייתה סתמית והיה מקום לדחותה על הסף, אחר שלא צוין היכן קיימים החללים, בפרט לאחר שהתברר שהמומחה זיהה את החללים על פי בדיקה בהקשה, וללא בדיקת מעבדה. בנוסף, נטען כי תקופת הבדק ביחס לאריחים, חלפה שנתיים טרם הגשת התביעה, כך שהנטל להוכיח כי הליקויים נובעים מביצוע כושל של החברה, הינו על שוורץ.