מונחות בפני שתי בקשות שהגישו נושים שונים למתן צו כינוס כנגד מר אלי רייפמן (להלן: "החייב"). זאת, בטענה כי לא שילם חובות שהוא חב נוכח הסכמים עם הנושים המבקשים, וזאת חרף העובדה כי
הודה לא אחת, בעל-פה וגם בכתב, בקיומם של חובות אלו
.
הבקשה הראשונה
, הוגשה בידי חברת CCM Master Qualified Fund (להלן: "CCM"), ועניינה הסכם שנחתם בין הצדדים, בו התחייב מר רייפמן להעביר לה סך 5.1 מיליון ליש"ט, לצורך רכש מניותיה. החייב מתנגד לבקשה, בטענה כי CCM הונתה אותו, וכי במועד הקובע, לא היו המניות כלל ועיקר בבעלותה. לכך, עונה CCM בטענה, כי נוכח הפרת החוזה מצד החייב, נאלצה למכור את מניותיה לצד ג', אלא שהחוזה מאפשר לה לחייב את מר רייפמן בנזקים ובהוצאות אשר נבעו מן העסקה.
הבקשה השניה
, הינה בקשתה של חברת Rockmore Investment Master Fund (להלן: "רוקמור"). הבקשה מבוססת על הסכם מיום 25.5.07, שעניינו מתן אופציה לרוקמור לחייב את מר רייפמן לרכוש 666,667 מניות של חברת Sapiens International Corporation N.V במחיר של 3 דולר למניה (להלן: "הסכם האופציה"). אין חולק, כי רוקמור הודיעה לחייב על מימוש האופציה, אלא שטרם קיבלה את התמורה המוסכמת. בעוד התכתובת בין הצדדים מעידה לכאורה כי החייב מודה בחוב, ואף מציע הסדרי ביניים לתשלומו, כולל תשלום ריבית בגין האיחור, הרי שכיום טוען החייב כי אינו חב לרוקמור מאומה, וכי אף רוקמור (בדומה ל- CCM) הונתה אותו, ביצעה שינוי בגוף ההסכם, ולמעשה - לפי ההסכם בנוסחו הנכון - האופציה שהוענקה לרוקמור פקעה טרם המועד בו התבקש מימושה. אי לכך, טוען החייב כי ההסכם מול רוקמור בטל בגין תרמית, הטעיה ועושק.
במסגרת הדיון
שהתנהל בפני,
הוסיף החייב והעלה טענות נוספות, שלא בא זכרן בכתבי הטענות
- בין היתר, טענה המבוססת על חוק המתנה, והאפשרות לבטל התחייבות לפיו, במידה ומצבו הכלכלי של המעניק הורע באורח ניכר.
נוסף לטענות בגין חובות החייב, מבוססות שתי הבקשות על טענות למעשי פשיטת רגל בדמות הברחת נכסים והעדפת נושים; בין היתר, שעבודן של מניות החייב בחברת אמבלייז - אחד מנכסיו העיקריים, אם לא העיקרי שביניהם, לטובת מר שלי נרקיס (להלן: נרקיס), וזאת בקשר להלוואות שנטל החייב בשוק האפור. בשל האמור לעיל הוצא, ביום 4.3.09, צו מניעה זמני אשר
אסר על כל דיספוזיציה במניות
. חרף זאת, ערב הדיון הועלו טענות מצד המבקשים, אודות העובדה כי החייב הפר את הצו, ויצר שעבודים לטובת גורמים נוספים, ביניהם שעבוד מניות לטובת נושה נטען בשם מר ג'רבי, אשר אף הוא הלווה לחייב כספים ב"הלוואה חוץ בנקאית".
עיינתי בכתבי הטענות, ולאחר שנערך דיון בו נחקרו מצהירים וביניהם גם החייב, וניתן לצדדים לסכם את טענותיהם בעל-פה, ניתנת החלטתי זו.
1. עניין לנו, למעשה, בבקשה להכריז על חייב - איש עסקים שנקלע לקשיים - כחדל פרעון, וזאת על-ידי מתן צו כינוס לנכסיו, באורח אשר יחיל - הן עליו והן על נכסיו - את הדינים הקולקטיביים הכרוכים בהליכי פשיטת רגל. הדין והפסיקה קובעים, כי מקום בו קיימת מחלוקת והתנגדות מצד החייב לצו המבוקש, הרי שעל הנושה המבקש לעמוד בשני מבחני הוכחה נפרדים, אשר רק כוחם המשותף מאפשר את מתן צו הכינוס:
א. עליו להוכיח, קיים לטובתו
חוב שלא נפרע
, וזאת בלא שיש לחייב עילה מוצדקת להמנע מתשלומו, כגון מחלוקת כנה אודות קיום החוב, טענת קיזוז וכיוצא באלו.
ב. כמו כן, ובנוסף לחוב, עליו להוכיח, למצער "
מעשה פשיטת רגל
" אחד מתוך המעשים המוכרים ככאלו בסעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל. בענייננו, עולות כנגד החייב טענות הן לביצוע הברחות נכסים והעדפות נושים, והן לכך כי הודה למעשה הוא חדל פרעון.
תחילה אכריע בבקשתה של רוקמור, אשר המסכת העובדתית הכרוכה בה נראית על-פניה פשוטה יותר, וזאת בעיקר בכל הנוגע לשאלת קיום החוב. אין צורך להכביר מילים אודות העובדה, כי אם ימצא כי דין בקשה זו להתקבל, הרי שהדבר ייתר את ההכרעה בבקשתה של CCM. זאת, באשר די בנושה אחד אשר הצליח להוכיח חוב ומעשה פשיטת רגל, כדי ליתן צו כינוס לחייב; ומאידך גיסא, דמותו של צו הכינוס וההליכים הכרוכים בו לא ישתנו באורח מהותי, יהא מספר הנושים שבקשתם הוכחה כאשר יהא.
2. הסוגיה הראשונה, אשר יש להכריעה אם כן, הינה האם עלה בידי רוקמור להוכיח כי החייב חב לה כספים באורח שאינו שנוי במחלוקת אמיתית. קרי, כי החוב ברור על-פניו, וכי לא עלה בידי החייב להראות "מחלוקת כנה" בכל הנוגע לחוב.
במה אמורים דברים?
אמנם, הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט של פשיטת רגל אינו "מסלול עוקף ערכאה אזרחית", ואי לכך, ברירת המחדל היא כי במקום בו החייב חולק על חוב שטרם גובה בפסק-דין כספי, הרי שהתוצאה תהיה דחיית הבקשה לפתוח הליך חדלות פרעון, והפניית הנושה לערכאה האזרחית המתאימה שם יוכל להגיש ולהוכיח את תביעתו. אלא מאי? כלל זה אינו נטול חריגים, ובכדי שהחייב יוכל להנות ממנו, עליו להצביע על "מחלוקת כנה". משמע, להציג גרסה נגדית, שאינה מופרכת על-פניה, ואשר מבססת לכאורה את כפירתו בחוב. אם יעלה בידו לעשות כן, הרי שהלכה פסוקה היא כי בית המשפט של פשיטת רגל
לא יבצע בירור עובדתי בין הגרסאות
, וידחה את הבקשה.
אלא, שהמצב שונה מקום בו ניכר כי אין בפי החייב אלא הכחשה
לקונית וסתמית
,
או גיבוב של טענות הנראה מופרך על-פניו
, וזאת בלא צורך בדרישה או בירור עובדתי מעמיק. לסוגיה זו, ולחשש מניצול לרעה של טענת "חוב שנוי במחלוקת" הזדמן לי להתייחס זה לא מכבר, במסגרת פש"ר 1237/08 אייזנברג נ' חברת דוד צאלח, כדלקמן:
"
בעיקר, אמורים הדברים בחשש, כי הכלל המשפטי הרגיל, הנכון והמוצדק ביסודו, ינוצל במקרים במקרים בהם ניכר על-פניו, כי מדובר בחברה חייבת, המתנהלת בחוסר-תום לב, אגב שהיא מושכת את הנושים ב"לך ושוב", ואין בידה כל טענה אמיתית העשויה להפריך את עצם חבותה, ואת העובדה כי היא אינה מוכנה או אינה יכולה לשלמם. לא בכדי, דורשת הפסיקה כי המחלוקת שמעוררת החברה בעניין עצם חבותה תהיה מחלוקת אמיתית וכנה. זאת, להבדיל מאוסף טענות שאין כל צורך בבירור עובדתי מעמיק בכדי להבין כי הן מופרכות על פניהן.
חיי המציאות מלמדים, כי לא פעם נוהגים חייבים (בין אם בכובעם הפרטי, ובין אם בעלי שליטה בחברה חייבת), להתחמק בחוסר תום-לב מתשלום חובותיהם, אגב שהם נוקטים הליכי השהייה, סרבול ואף הטעיה אל מול הנושים, בתקווה למושכם במשך שנים, לכפות עליהם הליכים מסובכים ובלתי נחוצים, ובסופו של דבר ליאשם, או לחלופין להרוויח זמן מספיק בכדי להבריח נכסים, ולהוציאם הרחק מהישג ידם של הנושים.
מסיבה זו, פסיקה המתעלמת ממושכלה זו, ונוקטת פרשנות המצמצמת ולמעשה מאיינת את דרישת ה"כנות" של טענת המחלוקת על החוב, הינה פסיקה שגויה מן היסוד מהבחינה המשפטית, אשר מתעלמת הן מהאיזון הנכון בין כלל לחריג, שאינו בגדר "פיטומי מילי בעלמא", והן ממציאות החיים. פסיקה כזו, אף אם היא נראית נכונה בהתבוננות פורמליסטית גרידא על לשון החוק, אין בה בפועל מאומה, מלבד עידוד גורמים חסרי תום-לב, לעשות שימוש לרעה בדין, ולהמשיך לתעתע בנושיהם, אגב שהם מקבלים מבית-הדין "פרס" על עוולתם".
כך, למשל, הובאו בעניין צאלח מספר דוגמאות מובהקות לגיבובי-טענות אשר מנסים "לייצר מחלוקת יש מעין", באורח שבית המשפט יכול וחייב לדחותם לאלתר: