מייזלס ואח' נ' סמט ואח'

לפנַי בקשת רשות ערעור ולצדה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' טפרברג) מיום 28.6.2017 במסגרת ת"א 23476-11-16, בגדרה צומצם צו מניעה זמני שניתן לטובת המבקשים ביום 19.6.2017.

הרקע לבקשה

1. במוקד הבקשה עומד הסכם קומבינציה שנחתם ביום 12.8.2007 בין מבקשים 1-4 לבין משיבים 1-4 (להלן: הסכם הקומבינציה או ההסכם), בנוגע לנכס שברחוב אבינועם ילין 8 בירושלים (להלן: הנכס), הידוע כחלקה 77 בגוש 30083. מדובר בבניין מגורים בין 2.5 קומות, אשר כלל שש דירות (תת-חלקות 1-6) ודירת גג (תת-חלקה 7) אליה מוצמדות כל זכויות הבניה בנכס, ואשר נקנה על ידי המבקשים ביום 21.7.2005. במסגרת ההסכם נמכרו מחצית מהזכויות בתת-חלקה 7, למשיבים. כמו כן נקבע בהסכם כי משיבים 1-4 יפעלו לבניית שמונה דירות (להלן: הדירות הנוספות) בנכס בארבעת הקומות שיתווספו לו (שתי דירות בכל קומה), וכן יפעלו לחפירת מרתפים בו. במסגרת ההסכם גם נקבע כי הדירות הנוספות יחולקו בין הצדדים באופן שווה, כך שהמשיבים יקבלו את הקומה הראשונה שתתווסף, המבקשים יקבלו את הקומה הרביעית שתתווסף, וכל אחד מהם יקבל דירה אחת נוספת מכל אחת משתי הקומות האמצעיות.

2. בחלוף זמן מה, נתגלעו בין הצדדים מחלוקות שונות. בשלב מסוים עלתה מערכת היחסים שבין הצדדים על שרטון, עד אשר במהלך חודש אוגוסט 2011 שלחו המבקשים הודעה למשיבים על ביטול הסכם הקומבינציה. משיבים 1-4 מצדם הגישו בתגובה ביום 15.9.2011 תביעה לאכיפת ההסכם, בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 32440-09-11). במסגרת תביעה זו גם נרשם עיקול על תת-חלקה 7 לטובתם.

3. הצדדים נחלקו באשר להתרחשות האירועים לאחר מכן ובאשר לתוקפם של הסכמים נוספים שנחתמו ביניהם מאוחר יותר. הסכם אחד העומד בלב המחלוקת, הינו הסכם עקרונות שנחתם ביום 24.9.2012 בין מבקשים 1 ו-2 לבין משיב 1 (להלן: הסכם העקרונות) לפיו, בניגוד לאמור בהסכם הקומבינציה, מתוך הדירות שיתווספו לנכס, רק שתי הדירות שבקומה העליונה תהיינה שייכות למבקשים, וששת הדירות הקיימות בנכס, שהיו מוחזקות עד אותה עת בידי המבקשים, יימכרו אף הן למשיבים. במסגרת הסכם העקרונות גם התחייב משיב 1 (בשם המשיבים) להעביר לידי המבקשים סך של 1,800,000 דולר, כאשר מתוך סכום זה התחייבו המבקשים לשלם סכומים שונים, וביניהם את תשלום המשכנתא בגין חובותיהם שרבצו על הנכס, את שכר טרחת עורך דינם באותה עת (משיב 8) ותשלומי מיסים.

4. הסכמים נוספים הינם הסכמי מכר אשר נחתמו בין המבקשים לבין משיבים 9-14 ביום 2.1.2013, להעברת הבעלות על תת-חלקות 1-6 בנכס מידי המבקשים לידי משיבים אלו. במסגרת ההסכמים, אשר נחתמו על ידי משיב 8, שהיה כאמור בא-כוחם של המבקשים באותה עת, נקבע כי ההחזקה המשפטית בנכס תועבר לידי משיבים 9-14 כאמור, בתמורה לסך שנע בין 76,000 דולר לבין 302,000 דולר לכל דירה. על הסכמים אלה גם הועבר דיווח לרשויות המס (אשר נחתם על ידי מבקשים 1 ו-2 בעצמם).

5. זמן קצר לאחר מכן, ביום 22.1.2013 נחתם הסכם נוסף בין המבקשים לבין משיבים 1-4, שהיווה נספח להסכם הקומבינציה (להלן: הנספח להסכם הקומבינציה או הנספח להסכם). במסגרתו הצהירו המבקשים כי מכרו למשיבים 9-14 את תת-חלקות 1-6. כן סוכם במסגרת הסכם זה על מכירת חלק נוסף מהזכויות בתת-חלקה 7 למשיבים (למעט הזכויות לבניית שתי דירות בקומה העליונה, כאמור) וכי בתמורה למכירת זכויות הבניה הנוספות, ישולם למבקשים סך של 620,000 דולר. גם על העברת הזכויות מכוח הסכם זה הועבר דיווח לרשויות המס.

6. אלא שהמבקשים עמדו על כך שהסכמי המכר הינם הסכמים פיקטיביים, והבעלות בששת הדירות הקיימות בנכס הועברה לידי משיבים 9-14 במרמה. על כן הגישו המבקשים בחודש נובמבר 2016 תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים (ההליך מושא בקשה זו, ת"א 23476-11-13) נגד המשיבים, במסגרתה עתרו המבקשים, בין היתר, לביטול כל ההסכמים שנכרתו עם המשיבים. כך נטען כי משיבים 1-4, באמצעות משיבים 7-8, פעלו בקנוניה לביצוע עסקאות מכר פיקטיביות; כי משיבים 9-14 אשר רכשו את הדירות בנכס הינם קונים פיקטיביים אשר קיבלו תשלום ממשיב 1 עבור השימוש בזהותם ולא שילמו תמורה בעד "רכישת הדירות" הפיקטיבית, והכל על מנת להונות את רשויות המס; כי הסכמי המכר הפיקטיביים נעשו ללא הסכמתם או חתימתם של המבקשים על הסכמים אלו, והם גם לא הביעו הסכמתם לדיווחים הכוזבים לרשויות המס שנעשו על עסקאות אלה; כי הסכמי המכר הפיקטיביים נערכו למראית עין בלבד, על ידי משיב 7 יחד עם משיב 8, וללא ידיעת המבקשים.

7. המבקשים עמדו על כך שנקלעו למצב שבו הם חתומים על שרשרת הסכמים למראית עין או בלתי חוקיים, אשר נועדו לצורך הצגת מצג כוזב בפני רשויות המס על מנת להימנע מתשלום מיסים, ועל כן דינם להתבטל. בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי המבקשים צוין באשר להסכם העקרונות (אשר לטענת המבקשים נודע להם על אודותיו רק בעקבות כתב ההגנה שהוגש על ידי המשיבים) כי הסכם זה לא נחתם על ידם. גם אם נחתם על ידי מבקשים 1 ו-2 בלבד (אשר הינם בעלי רבע מהזכויות בנכס), הדבר נעשה במרמה ומבלי שהיו מודעים לתוכן ההסכם, וממילא הם גם לא היו מוסמכים לחתום בשם המבקשים כולם.

8. במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי בת"א 23476-11-16, הוגשה ביום 19.6.2017 לבית משפט בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבים לבצע כל פעולה ודיספוזיציה בנכס. בבקשה נטען כי המשיבים מתכוונים לבצע דיספוזיציה בנכס, וזאת כפי שעולה מבקשה שהגישו המשיבים ביום 4.5.2017 במסגרת תיק ת"א 32440-09-11 (תביעת המשיבים לאכיפת הסכם הקומבינציה כאמור), במסגרתה ביקשו המשיבים לצמצם את צו העיקול שהוטל על הנכס לטובתם, באופן שבו יתאפשר להם לרשום את מחצית הזכויות בתת-חלקה 7 על שמם. הבקשה למתן צו מניעה זמני התקבלה (כב' השופט ד' טפרברג) באותו היום, ונקבע לה דיון במעמד הצדדים. בסופו של אותו דיון שהתקיים ביום 28.6.2017 קבע בית המשפט כי צו המניעה הזמני יצומצם, באופן שמכוחו ייאסר על המשיבים לעשות כל פעולה וכל דיספוזיציה במחצית הזכויות בתת-חלקה 7, שהן למעשה אותן הזכויות אשר עליהן עדיין קיים עיקול ולא נתבקש לגביהם צמצום צו העיקול. נקבע כי צו המניעה שניתן ביום 19.6.2017 במעמד צד אחד התבסס על הטענה כי ישנה אפשרות שהנכסים הרלוונטיים עומדים להימכר לצדדים שלישיים באופן שבו מאזן הנוחות נטה לטובתם של המבקשים. אלא שבמהלך הדיון התברר כי המבקשים עומדים על תמורה על סך של 1,800,000 דולר, ומתוך הסכום האמור ככל הנראה הועבר להם זה מכבר סך של כ- 755,000 דולר, כאשר אין חולק כי המבקשים לא החזירו סכום זה למשיבים. עצם קבלת סכום זה מעיד לכאורה כי אין מחלוקת אמיתית בשאלת קיומה של עסקה, כי המבקשים הסכימו למכור את חלקם והמחלוקת מתוחמת רק לשאלת גובה התמורה ותוּ לא.