מהו מועד המרת חוב לשקלים? האם במועד הגשת התביעה או במועד התשלום בפועל?

השופט צ' זילברטל:

           במסגרת מערכת היחסים המתמשכת שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם, ננקבו סכומי שכר הטרחה, שנדרשו וששולמו מעת לעת, בערכים דולריים. בשלב מסוים הסתיימה ההתקשרות בין הצדדים ונטען לקיומו של חוב שכר טרחה. מהו מועד המרתו של החוב לשקלים חדשים? האם מועד הגשת התביעה או שמא מועד התשלום בפועל? זוהי השאלה העיקרית הניצבת לפנינו.

1.             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 2301-04; כב' השופטת ד"ר ד' אבניאלי), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתם של המערערים, משרד עורכי דין ושותפיו, לתשלום סכומי שכר טרחה אותם חבו המשיבים, הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית והפטריארך היווני האורתודוכסי, בגין שירותים משפטיים שונים שניתנו להם לאורך זמן. במסגרת ערעור זה מבקשים המערערים אך זאת - כי הסכומים שנפסקו לזכותם על-ידי בית משפט קמא יומרו לשקלים חדשים ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין למן מועד הגשת התביעה, כפי שדרשו בכתב תביעתם.

רקע

2.             משך שנים רבות פעלו המערערים בשירות המשיבים, ייצגו אותם בהליכים משפטיים רבים ובעסקאות שונות. באמצע שנת 2004 נתקררו היחסים בין הצדדים, עד שהמשיבים החליטו להפסיק את ההתקשרות עם המערערים והיפנו את ענייניהם למשרד עורכי דין אחר. המערערים, אשר סברו כי הפסקת היחסים עימם נעשתה שלא כדין, וכי שכר טרחתם בגין שירותים משפטיים רבים לא שולם להם, הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי. בכתב תביעתם (אשר תוקן מאוחר יותר), דרשו המערערים, בין היתר, כי ישולם להם שכר טרחה (הסכמי או ראוי), אותו הם נקבו בערכים דולריים שהומרו לשקלים חדשים בהתאם לשער הדולר במועד הגשת התביעה (בסך הכל נתבע סכום של 2,839,589 ש"ח). בנוסף נטען כי לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה.

ההליכים בבית משפט קמא

3.             בפסק הדין מיום 7.2.2011 התקבלה בחלקה תביעתם של המערערים, והמשיבים חויבו לשלם למערערים שכר טרחה בגין חלק מן השירותים המשפטיים אשר לגביהם נטען כי הוא לא שולם. סכומים אחדים בגין שכר טרחה ראוי נפסקו בערכים דולריים (סכום כולל של 100,000$), ולגביהם נקבע כי ישתלמו לפי השער היציג במועד התשלום בפועל, וסכומים אחרים נפסקו בשקלים חדשים (סכום כולל של 319,227 ש"ח) ולהם, כך נקבע, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. על שתי קביעות אלה נסוב הערעור שלפנינו. המערערים אינם טוענים באשר ליתר הקביעות שבפסק הדין. יצוין כבר עתה, כי בית המשפט המחוזי כלל לא נימק את שתי הקביעות האמורות. ההתייחסות היחידה לנושאים האמורים מצויה בקיצור נמרץ בשתי השורות האחרונות של פסק הדין, כהוראה אופרטיבית, בהתעלם מעמדות בעלי הדין בסוגיות האמורות, בהתעלם מהראיות המתייחסות לסוגיות אלה ומבלי להתייחס לסוגיות המשפטיות המתעוררות ביחס אליהן.

4.             להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 12.3.2009, בטרם החלה פרשת ההוכחות, ביקשו המשיבים רשות לתקן את כתב ההגנה המתוקן שהוגש מטעמם (שתוקן קודם לכן בעקבות תיקונו של כתב התביעה על ידי המערערים). בהחלטה מיום 19.5.2009 דחה רשם בית המשפט המחוזי דאז, כב' השופט א' זמיר, את בקשת המשיבים (בש"א 6058/09). על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור לבית משפט קמא (ע"א 1752/09; כב' השופטת ש' ברוש). אלא שההכרעה בערעור נתעכבה יתר על המידה, ובינתיים המשיך ההליך העיקרי להתברר בפני בית משפט קמא וכך החלה גם פרשת ההוכחות. לבסוף, רק ביום 20.7.2011, כחמישה חודשים לאחר מתן פסק הדין מושא ערעור זה וללא כל התייחסות לפסק הדין, התקבל הערעור ולמשיבים הותר להגיש כתב הגנה מתוקן. לעניין זה נשוב בהמשך.

טענות הצדדים

5.             כאמור בראשית הדברים, המערערים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לקביעותיו באשר לשירותים המשפטיים שביחס אליהם על המשיבים לשלם למערערים שכר טרחה ובכל הנוגע לסכומי הבסיס של השכר האמור, ולמעשה מפנים טענותיהם אך נגד שתי קביעותיו הנזכרות של בית משפט קמא. כך טוענים המערערים, כי הסכומים שנפסקו לזכותם בערכים דולריים צריכים להשתלם בשקלים חדשים לפי השער היציג במועד הגשת התביעה, 23.9.2004, ולא לפי השער ביום התשלום בפועל, כפי שנפסק. המערערים מדגישים כי שער הדולר דאז עמד על כ- 4.5 ש"ח לדולר, ואילו במועד התשלום בפועל עמד על כ- 3.56 ש"ח לדולר, היינו ירידה של כמעט 1 ש"ח בערכו של הדולר ביחס לשקל, מה שיצר פער של כ- 100,000 ש"ח בתשלום. לשיטתם, לא ייתכן כי המשיבים, אשר עיכבו את תשלום שכר הטרחה שלא כדין משך שנים ארוכות, יצאו נשכרים מן העיכוב לו גרמו. המערערים מדגישים כי בכתב התביעה תורגמו כל הסכומים שנתבעו לשקלים חדשים, בהתאם לשער היציג במועד הגשת התביעה (ולפי סכום זה אף שולמה אגרת בית משפט), וכך ראוי היה לפסוק. אשר להפרשי ההצמדה והריבית, טוענים המערערים כי היה על בית משפט קמא לפסוק הפרשי הצמדה וריבית למן מועד הגשת התביעה, הן ביחס לסכום שנפסק בשקלים חדשים (לגביו נפסק כי יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין) הן ביחס לסכום שנפסק בערכים דולריים (לגביו לא נפסקה כל ריבית והוא נותר צמוד לשער הדולר עד ליום התשלום בפועל).

6.             המשיבים מצידם מעלים טענה מקדמית וטוענים כי על בית משפט זה לבטל את פסק הדין מושא הערעור ולהחזיר את הדיון בתביעה לבית משפט קמא. זאת, נוכח תוצאת פסק הדין בערעור על ההחלטה שלא להתיר להם לתקן את כתב ההגנה, אשר התיר להם להגיש כתב הגנה מתוקן. לשיטתם, הגשת כתב הגנה מתוקן, כמו גם שמיעת טיעוניהם הנוספים, עשויות לשנות את התוצאה בכללותה אליה הגיע בית משפט קמא. במענה לכך, טוענים המערערים כי מדובר בטענה "ערעורית" עצמאית שאין מקומה להישמע במסגרת תשובה לערעור, והמשיבים לא נקטו בכל הליך ערעורי מצידם. יתר על כן, נטען כי המשיבים נמנעו מלהגיש בקשה לעיכוב מתן פסק הדין (לבית משפט קמא שדן בתיק העיקרי) עד להכרעה בערעור על החלטת הרשם; כי ממילא אותן טענות, שהמשיבים היו מעוניינים להוסיף לכתב הגנתם, נכללו בפועל בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמם ובסיכומיהם בבית משפט קמא; וכי טענות אלה לא נפסלו מחמת שינוי חזית ונדונו הלכה למעשה בפסק דינו של בית משפט קמא.

           לגופו של הערעור, טוענים המשיבים, כי קביעותיו של בית משפט קמא לעניין מועדי המרת החוב הנקוב בערכים דולריים לשקלים חדשים ולעניין הפרשי ההצמדה והריבית, הן קביעות עובדתיות באופיין, שנקבעו על-ידי בית המשפט בכוונת מכוון נוכח בחינה כוללת של הרקע העובדתי ואופייה של מסכת ההתקשרות בין הצדדים. עוד נטען, כי המערערים הם אלה שחישבו את שכר הטרחה בערכים דולריים וביקשו לאורך השנים את הסכום בערכים דולריים לפי מועד התשלום בפועל ללא הפרשי הצמדה וריבית, ועל כן הם מנועים מלטעון אחרת. לעניין הסכומים שנפסקו כשכר טרחה ראוי בערכים דולריים, נטען, כי בית משפט קמא קבע שכר נכון ליום פסק הדין ולא התכוון שזה יחושב באופן רטרואקטיבי לפי השער היציג במועד הגשת התביעה. כמו כן, טוענים המשיבים כי אם ייקבע שהסכומים שנפסקו צריכים לשאת הפרשי הצמדה וריבית, כי אז קביעה כזו צריכה לחול אף על סכום של 619,983.32 ש"ח, שעוכב על ידי המערערים (וקוזז מן הסכומים שנפסקו לטובתם, בהתאם לפסיקת בית משפט קמא). טענה נוספת שמעלים המשיבים היא, כי על בית משפט זה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לגבי שכר הטרחה שנפסק לזכות המערערים בגין טיפולם בתיק מסוים (ת"א 1266/02). נפקות פסק הדין בע"א 1752/09 שקיבל את בקשת המשיבים לתיקון כתב ההגנה

7.             בטרם אפנה להכרעה בשאלות העיקריות הניצבות לפנינו, מן הראוי להידרש לטענה המקדמית שהעלו המשיבים, לפיה על בית משפט זה לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהחזיר את הדיון לראשיתו. זאת, נוכח פסק הדין בע"א 1752/09 - שניתן כזכור לאחר מתן פסק הדין מושא ערעור זה - המתיר להם להגיש כתב הגנה מתוקן.

8.             תחילה יצוין כי טענה מכגון דא היה על המשיבים להעלות במסגרת הליך ערעורי עצמאי. בתשובה לערעור יכולים המשיבים לתמוך בפסק הדין, מטעמיו או מטעמים אחרים, אך אם היה ברצונם להביא לביטול פסק הדין עליהם ליזום הליך השגה עצמאי. די בכך כדי להצדיק את דחיית הטענה.

           יתרה מכך, לאחר מתן פסק הדין בתיק העיקרי "נעלם כמו מעצמו ערעור הביניים על החלטת הביניים" (ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד מו(4) 411, 416 (1992)). התקלה המשפטית שנגרמה, שראוי היה לה שלא תתרחש, לפיה ניתן פסק דין בערעור על החלטת ביניים רק לאחר סיום ההליכים בתיק העיקרי, אינה יכולה לשנות מהכלל האמור. משניתן פסק דין, כל החלטות הביניים נבלעות בו, כולל החלטת הרשם (שלא להתיר למשיבים לתקן את הגנתם) שהערעור עליה היה עדיין תלוי ועומד באותה עת. ערעור זה "נעלם כמו מעצמו", ואילו הוסיפו המשיבים לסבור, גם לאחר מתן פסק הדין בתיק העיקרי, שקופחו נוכח דחיית בקשתם לתיקון כתב ההגנה, היה עליהם "לחדש" ערעור זה, הפעם בפני בית משפט זה במסגרת הערעור על פסק הדין בתיק העיקרי.

           לגופו של עניין, בחינת מצב הדברים לאשורו מוליכה למסקנה כי בפועל לא נשללה מן המשיבים זכות הטיעון ולא נפגעה זכותם לקיומו של הליך שיפוטי תקין. לאחר שעיינתי בבקשת המשיבים מיום 12.3.2009 להגיש כתב הגנה מתוקן, וכן בפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בבית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי טענות המשיבים אשר הועלו בבקשתם לתיקון כתב ההגנה נטענו בפועל בפני בית משפט קמא, אף מבלי שהותר להם התיקון, ומבלי שהובעה התנגדות בדבר שינוי חזית מצד המערערים. רובן המוחלט של הטענות האמורות מצא את ביטויו בפסק הדין ומקצתן אף הוכרע לטובת המשיבים. נראה איפוא כי לא נפגעה זכותם המהותית של המשיבים לטעון את שחפצו. מסקנתי זו אף מתחזקת נוכח העובדה שהמשיבים כלל לא טרחו להגיש ערעור לבית משפט זה; שכן לו סברו המשיבים כי פסק הדין גרם להם עוול בהתעלמו מטענות מהותיות, היה עליהם לפעול לביטולו באמצעות הגשת ערעור מטעמם, כאמור לעיל. אשר על כן, סבורני כי בנסיבות העניין אין מקום לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהורות על קיומו של דיון חוזר.

9.             בשולי הדיון בסוגיה לא למותר יהיה להעיר, כי המצב שבגדרו החלה שמיעת הראיות בטרם הסתיימו ההליכים הנוגעים להגשת כתבי הטענות, הוא מצב בלתי רצוי, בלשון המעטה. על פי כללים בסיסיים של התנהלות דיונית סבירה, אין מקום לסיים את שלב קדם המשפט (ובכללו הליכי הביניים הנוגעים לתיקון כתבי טענות) ולעבור לשלב ההוכחות, כל עוד תלויות ועומדות בקשות שטרם הוכרעו. יתרה מכך, גם לא היה מקום ליתן פסק דין בערעור על החלטת הביניים לאחר שהתיק העיקרי הסתיים במתן פסק דין, שכן ערעור זה, על החלטת ביניים שנבלעה בפסק הדין, אבד מתוקפו, כפי שפורט לעיל.

           ומכאן להכרעה בשאלות המרכזיות.

הצמדה וריבית