מדינת ישראל נ' רפאלי

גזר דין

הנאשם בפני מר יונתן רפאלי (להלן: "הנאשם") הורשע על סמך הודאתו בעבירה של גרימת נזק לרכוש או אדם, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), נהיגה בשכרות, עבירה על סעיף 62(3) 64ב(א)(3) וסעיף 39א, לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961, סטייה מנתיב, עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, חוסר זהירות, עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, הכשלת שוטר, עבירה על סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין") ושיבוש מהלכי משפט, עבירה על סעיף 244 לחוק העונשין.

הטענה העובדתית קשורה לתאונת דרכים מיום 12.11.2011 בשעה 04:30 או בסמוך לו. על פי הנטען בכתב האישום ביום זה נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג "טויוטה" מ"ר 61-590-19 ונסע ברחוב דוד המלך כללי, מכיוון רחוב דוד רמז לכיוון כיכר פלומר, בירושלים.

על פי המתואר בכתב האישום, הנאשם נהג בחוסר זהירות עת סטה לשול הדרך והתנגש בעמוד בצד הדרך. חוסר זהירותו של הנאשם מתבטא בכך שסטה מנתיבו שלא בבטחה ותוך סיכון וכתוצאה מכך גרם לתאונת דרכים בה כלי הרכב המעורב ניזוק.

כן נטען, כי באותן נסיבות נהג הנאשם במקום ציבורי בעודו שיכור. בבדיקה שנערכה לו באמצעות מכשיר הינשוף נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף הינו 610 מיקרוגרם. על פי הנטען באותן נסיבות עשה הנאשם מעשה בכוונה להכשיל שוטר בכך שאמר לשוטר שלא הוא נהג ברכב, אלא אדם אחר. הנאשם המשיך בגרסתו זו גם כשהתייצב לדיון במסגרת בקשה להחזרת רישיונו ודבק בגרסה זו כי אדם אחר נהג.

בישיבת הקראה שהתקיימה לפני ביום 25.04.2013 הודה הנאשם במיוחס לו בכתב האישום באמצעות ב"כ עו"ד קיוול מהסנגוריה הציבורית.

כיוון שכך, ביקשה התביעה להשית עליו עונש מאסר בפועל שלא יפחת משנה, מאסר על תנאי, פסילה לתקופה של שלוש שנים וקנס.

מנגד, ב"כ הנאשם ציין כי מדובר בנאשם ללא עבר תעבורתי, וכי מדובר במקרה חד פעמי.

הנאשם עצמו הוסיף וביקש שלא למצות עימו את מלוא חומרת הדין חרף חומרת העבירות. לדבריו הגם שהוא מחזיק ברישיון נהיגה משנת 2000 עברו התעבורתי נקי להוציא העבירה דנן.

בנוסף, ציין כי הוא גרוש ואב לשני ילדים, וכי הוא שרוי במצוקה כלכלית ומשלם מזונות בסך של 1,800 ₪ לילדיו.

באשר לנסיבות ביצוע העבירה ציין כי העבירה ארעה בתקופה בה היה מחוסר דיור, אחרי הצבא עת יצא לבילוי בפאב, שתה לראשונה בחייו ומאחר שחש כי אינו שיכור נהג ברכב.

בשל נסיבותיו האישיות של הנאשם הוריתי לממונה על עבודות שירות ליתן חוות דעתו על התאמתו לעונש של מאסר בדרך של עבודות שירות.

בחוות דעת שהוגשה על ידי הממונה על עבודות שירות ביום 18.06.2013, נמצא הנאשם כשיר לרצוי עונש של מאסר במסגרת עבודות שירות במסגרת "בית החייל ירושלים", ברח' שאלתיאל 1, בירושלים.

אין ספק כי העבירות בהן הודה והורשע הנאשם הינן עבירות חמורות. מדובר ברמת שכרות גבוהה במיוחד ולא ניתן להתעלם ממנה הגם שזו שכרותו הראשונה של הנאשם. יתרה מכך, במקרה שלפנינו קיימים גורמים נוספים שגם מהם לא ניתן להתעלם עבירה של סטיה מנתיב שלבסוף גרמה לתאונת דרכים וכן עבירות חמורות של הכשלת שוטר ושיבוש מהלכי משפט.

חרף חומרת העבירות (שעל חומרת אין חולק), סבורני שבשל נסיבות חייו, היותו אב לילדים רכים בשנים שאין זה המקרה המתאים להשית עונש של מאסר בפועל. כמו כן, כאמור, מדובר בעבירה ראשונה כך שאין עסקינן בעבריין תנועה רצידיוויסטי. ככלל לא התרשמתי מהנאשם כי העבירות שלפנינו מאפיינות את אורח חייו. התרשמתי כי הנאשם הבין והפנים את חומרת מעשיו ולמד את הלקח הנדרש.

למעלה מן הצורך נציין כי דבר ידוע הוא כי עונש המאסר בדיני התעבורה איננו עונש המוטל על נקלה, ולמרות התנהגותו וחומרת העבירות, הרי שלאור עברו התעבורתי הנקי, הודאתו וחרטתו, לא מצאתי מקום לכך.

כן אוסיף כי באשר לשקריו של הנאשם בנוגע לשאלת הנהג הרי מדובר בעבירות חמורות. מצד שני, מעשים של יום יום הם שבית משפט מרשיע נאשמים שטענו שלא הם נהגו כך שבעצם ההרשעה מכריז בית המשפט כי הללו שיקרו הן למשטרה והן בבית המשפט, ומעולם לא שמענו שהללו מועמדים לדין על עדות שקר והכשלת הליך שיפוטי. למה לכן ייגרע חלקו של מי שהודה? חזר בו מטעותו ולא המשיך לשקר? ולא אוסיף בכך.

לאמור נוסיף כי תיקון 113 לחוק העונשין, קובע כי העיקרון שינחה את בית המשפט בבואו לחרוץ את דינו של הנאשם הוא עקרון ההלימה, לאמור, בחינת קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה לבין מידת אשמו של הנאשם וסוג העונש שיוטל עליו בסופו של דבר.

עוד קובע התיקון (בסעיפים 40ב ו- 40ג) כי במכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול הוא את הערך החברתי שנפגע בגין ביצוע העבירה, וכן את מדיניות הענישה המקובלת לגבי הענישה במקרים אלה.

סעיף 40 ג, קובע כי בית משפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור. ובמקרה שלפנינו סבורני כי השיקול השיקומי ידו על עליונה.