בפני
שופט חגי טרסי
הכרעת דין
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של מעשה מגונה – עבירה על סעיף 348 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977. על פי עובדות כתב האישום, ביום 17.8.10, בשעה 21:00 לערך, במהלך נסיעה בקו אוטובוס 835, בעוד הנאשם יושב במושב שמאחורי המתלוננת, אחז הנאשם בשד הימני של המתלוננת ולחץ עליו, וזאת לשם סיפוק, גירוי או ביזוי מיני.
בישיבת המענה אישרה ב"כ הנאשם כי הנאשם אכן ישב מאחורי המתלוננת, אך לטענתו ישן, לא נגע בה כלל והתעורר מצעקותיה של המתלוננת, אשר אף כיוונה את נשקה לעברו. לאור עמדתו זו של הנאשם הוצגו בפני מכלול הראיות הנוגעות לאירוע, ולאחר שנתתי דעתי לראיות אלה, כמו גם לטענות הצדדים, אין בליבי כל ספק כי הנאשם אכן ביצע את המעשה המיוחס לו בכתב האישום, וזאת לנוכח האמון המלא שאני נותן בעדות המתלוננת, הנתמכת גם בעדות נהג האוטובוס. לפיכך, החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו. להלן יובאו נימוקיי.
עדות המתלוננת:
המתלוננת הנה בחורה צעירה כבת 23, המשרתת בצבא כחיילת מזה כחמש שנים. בעדותה הראשית תיארה המתלוננת את שהתרחש במועד הנקוב בכתב האישום וסיפרה כי ביום 17.8.10 עלתה לאוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב, בדרכה צפונה. היא התיישבה מושב אחד או שניים מאחורי הדלת האחורית, מצד ימין, קרוב לחלון. אחריה עלה הנאשם, אותו תיארה כאדם גדול, דתי, לבוש שחור ולבן וכיפה על ראשו. הנאשם "סרק את האיזור" והתיישב לבסוף לבדו בכסא שמאחוריה, מצד ימין.
לאחר שהתיישבה במקומה, השעינה המתלוננת את ראשה ימינה על החלון, כשבין החלון לבין מושב הכסא שלה נותר רווח. לאחר כרבע שעה של נסיעה חשה לפתע המתלוננת מגע כלשהו בצדו הימני של גופה, באזור המותן העליונה. בתחילה חשבה שתחושה זו נבעה מהמזגן המופנה כלפיה, ולכן סגרה את המזגן. כעבור זמן קצר חשה שוב בנגיעה דומה, ומכיוון שנשקה האישי היה מונח לימינה סברה הפעם כי הנשק הוא שנגע בה, ועל כן הניחה אותו על ברכיה. לאחר מכן ניסתה להירדם, וכעבור מספר דקות נוספות, במהלך התנומה, חשה ביד הנכנסת דרך פתח האוורור שבאזור בית השחי הימני במדי ב' שלבשה, ואוחזת בשד הימני שלה.
המתלוננת התעוררה מייד והסתובבה לאחור. האוטובוס היה חשוך אך היא הבחינה בנאשם יושב על הכסא שמאחוריה, כשראשו שעון קדימה על משענת הכסא שלה. כמו כן הבחינה המתלוננת בכך שקצה ידו הימנית היה ממוקם עדיין מעבר למשענת בצד שלה וכי לאט לאט הסיג הנאשם את ידו לאחור. המתלוננת פנתה אל הנאשם במילים "סליחה אדוני", אך הוא לא הגיב במשך מספר דקות והעמיד פני ישן. כשלבסוף הרים את ראשו ונשען לאחור שאלה אותו מדוע נגע בה והוא השיב במבטא רוסי שאינו מבין עברית. באוטובוס התפתחה מייד מהומה, ולאחר שנהג האוטובוס קרה לה סיפרה לו המתלוננת את שאירע והנהג הזמין משטרה ועצר להמתין לניידת במחלף נתניה. במהלך אותה המתנה ביקש הנאשם לרדת מהאוטובוס, על אף שרכש כרטיס נסיעה לעפולה.
במהלך החקירה הנגדית עמתה הסנגורית המלומדת את המתלוננת עם פערים מסוימים שהתגלו בין עדותה בבית המשפט לבין ההודעות נ/1 ו-נ/2 שנגבו ממנה במהלך חקירת המשטרה. כאן המקום לציין כי את מרבית הפרטים שעליהם העידה תיארה המתלוננת כבר בעדותה נ/1 מליל האירוע עצמו. בהמשך, כעבור 4 חודשים לערך, נחקרה המתלוננת פעם נוספת, וזאת לנוכח טענת הנאשם כי איימה עליו באמצעות כלי הנשק שאחזה בידה. באותן נסיבות, כמפורט ב-נ/2, חזרה המתלוננת על אותם פרטים ובמענה לשאלות אף סיפקה פרטים נוספים לגבי מועד ומיקום הנגיעות. ראוי לציין כי בחינה כוללת של אותן הודעות והשוואתן אל המידע שמסרה בעדותה בבית המשפט, מעלה כי המתלוננת שמרה לאורך כל הדרך על גרסה עקבית ואחידה, במסגרתה הבהירה מפורשות כי חשה בוודאות את המגע בשד הימני, כי הנאשם הוא היחיד שיכול היה לבצע את המעשה וכי לאחר שהסתובבה ופנתה אליו העמיד הנאשם פני ישן וניסה בצורה זו לטשטש את מעשיו.
מכל מקום, עומתה המתלוננת על ידי ב"כ הנאשם עם העובדה כי בהודעותיה במשטרה לא סיפרה על כך שהנאשם "סרק את האיזור", עד שבחר להתיישב מאחוריה. אף על פי כן עמדה המתלוננת על טענתה זו ואף סיפרה כי הנאשם הסתכל עליה ורצה לשבת לידה, בטרם החליט להתיישב מאחור. עוד עומתה המתלוננת עם הטענה כי בהודעותיה נ/1 ו-נ/2 לא הזכירה את העובדה שראתה את ידו של הנאשם נמשכת אט אט לאחור. המתלוננת הסבירה כי ככל הנראה הייתה בלחץ ולא מסרה פרט זה, אך הבהירה כי לא המציאה טענה זו וכי "התמונה הזו של היד שנלקחת לאט לאט תהיה זכורה לי כל הזמן".
טענה נוספת שעלתה במהלך החקירה הנגדית הייתה כי המתלוננת כיוונה את נשקה לעבר הנאשם ואיימה עליו. המתלוננת הכחישה זאת מכול וכול ומסרה כי בעת שדיברה עם נהג האוטובוס היה הנשק מונח עליה במצב "הצלב", וכשהתיישבה והניחה את הנשק על רגליה אמר לה הנהג "אל תעשי שום דבר" והיא השיבה: "אל תדאג, אני לא אעשה שום דבר". לבסוף, הטיחה הסנגורית במתלוננת כי כבר בעת שעלה לאוטובוס עורר הנאשם את חשדה בשל המראה החריג שלו, אשר משך את תשומת ליבה. המתלוננת הכחישה טענה זו והבהירה כי מראהו של אדם כדתי או חרדי אינו משפיע עליה, וכי הנאשם לא משך את תשומת ליבה באופן מיוחד.
עדות נהג האוטובוס:
מטעם התביעה העיד גם נהג האוטובוס, אסף כרסנטי, אשר סיפר כי בשלב מסוים במהלך הנסיעה החלה התקהלות בחלק האחורי של האוטובוס והוא הבחין בחיילת העומדת מאחור וצועקת. הנהג קרא לחיילת ושאל אותה מה קרה, והיא השיבה שבעת שישנה חשה בידיים נכנסות מאחור לבית החזה שלה, דרך הפתחים שבצידי המדים שלבשה. לדברי העד, הייתה המתלוננת מבוהלת מאד. היא בכתה, מאד התרגשה וניכר היה עליה שחוותה חוויה ממשית. במחלף נתניה, בהזדמנות הראשונה בו ניתן היה לעצור במפרץ חניה, עצר הנהג את האוטובוס והזמין ניידת משטרה. הנאשם ביקש לרדת, למרות שרכש כרטיס לעפולה, אך הנהג סירב לפתוח את דלתות האוטובוס והודיע לו שעליו להמתין להגעת השוטרים.
באשר למצב התאורה באוטובוס מסר הנהג כי ביציאה מהרצלייה כובו האורות, ונותרה תאורת לילה בלבד, תאורה כחולה המאפשרת לנוסעים ללכת במעבר. במהלך החקירה הנגדית הוא נשאל האם זכור לו מצב שבו כיוונה המתלוננת את נשקה לעבר הנאשם והוא התערב, הוריד את הנשק והנחה אותה שלא לעשות שטויות. הנהג הכחיש נמרצות סיטואציה מעין זו. נושא מרכזי נוסף בחקירה נגע לטענת הנאשם כי בשל מבנה המושבים באוטובוס והקרבה שבין המושב לחלון שמימין, לא ניתן מבחינה פיזית להכניס את היד מהמשוב שמאחור ולהגיע לבית החזה של המתלוננת. טענה זו הוטחה בנהג, אך הוא הבהיר באופן חד משמעי כי פעולה מעין זו אפשרית לאור המרחק בין החלון לבין המשענת. הוא גם הסביר שאין מדובר בהערכה גרידא, שכן כשהוא עוסק בניקוי חלונות האוטובוס הוא מעביר דרך קבע את ידיו מצד אחד של המשענת לצידה השני, וכשהוא עומד ומטה גופו קדימה ביכולתו להגיע באופן זה אפילו עד למשענת המושב שמלפנים.
גרסת הנאשם:
לאורך כל הדרך כפר הנאשם במיוחס לו וטען כי ישב אמנם במושב שמאחורי המתלוננת, אך נם את שנתו עד שהתעורר מצעקותיה של המתלוננת, מבלי שנגע בה כלל ועיקר. זו הייתה גרסתו הן כשנחקר במשטרה בליל האירוע כמפורט בהודעתו ת/1 והן בעדותו בפני במהלך הדיון המשפטי. במהלך העדות סיפר הנאשם כי היה עייף מאד כשעלה על האוטובוס ולאחר שהתיישב, מבלי שנתן דעתו למתלוננת היושבת מפניו, השעין את ראשו קדימה על הכסא שלפניו, הניח את ידיו על ברכיו ונרדם. בשלב מסוים התעורר לכל צעקותיה של המתלוננת, אשר הטיחה בו כי נגע בה. הנאשם הכחיש אך באוטובוס התעוררה המולה והופנו כלפיו צעקות מנוסעים שונים. לפיכך התקשר לאמו אשר המליצה לו לרדת מהאוטובוס, אך הנהג סירב לפתוח את הדלת.
עוד טען הנאשם כי כשהודיע הנהג שבכוונתו להזמין משטרה, הרימה המתלוננת את נשקה כלפיו ורצתה לירות בו, אך הנהג הוריד לה את הנשק ואמר לה לא לעשות שטויות. כמו כן טען הנאשם כי מבחינה פיזית לא יכול היה לבצע את המיוחס לו בשל הרווח הצר שבין מושב המתלוננת לחלון ובשל המרחק שבין הכיסאות. בנוסף, טען באופן נחרץ כי האוטובוס כולו היה מואר, כך שלא יכול היה לבצע את המיוחס לו וכן הכחיש את הטענה שהמתלוננת בכתה ואת טענותיה לפיהן העמיד פני ישן וטען כי אינו מבין עברית.
דיון והכרעה:
בטרם יהיה מקום לקבוע כי הוכחה אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, יש לבחון שלוש סוגיות, אשר יכולות לספק הסבר חלופי, שאינו מפליל, להתרחשויות. אפשרות ראשונה הנה כי המתלוננת, מטעמים כאלה או אחרים, בחרה להפליל את הנאשם על לא עוול בכפו. אפשרות שנייה הנה כי מדובר בטעות, במובן זה שהמתלוננת, בשל עייפותה או בשל כל סיבה אחרת, טעתה לחשוב כי אדם כלשהו נגע בחזה, או טעתה במתן פרשנות מינית למעשים אלה. אפשרות שלישית הנה כי המעשה אכן בוצע, אך לא בהכרח על ידי הנאשם שבפני. אדון בכל אחת מאפשרויות אלה ואבהיר מדוע אין הן עומדות על הפרק במקרה זה.