מדינת ישראל נ' סמארה

גזר דין

א.פתח דבר

1.הנאשם הורשע עפ"י הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע העבירות נשוא כתב האישום המתוקן: קשירת קשר לביצוע פשע (גניבת רכב) וסיוע לשוד (בחבורה ובאלימות) – עבירות לפי סעיפים 499(א)(1) ו- 402(ב) ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.בהחלטתי מתאריך 05.02.2014 (להלן: "ההחלטה"), לפיה, התבקש הממונה על עבודות השירות להגיש את חוות-דעתו לעניין אפשרות ריצוי עונש המאסר בעבודות שירות, פירטתי את נסיבות ביצוע העבירה ע"י הנאשם, הסדר הטיעון בין ב"כ הצדדים וטיעוניהם לעונש ופירטתי את העולה מתסקיר שירות המבחן.

ההחלטה הינה חלק בלתי נפרד מגזר-דין זה.

ב.דיון

3.אין צורך להכביר במילים אודות חומרת המעשים אותם ביצע הנאשם, שכן, בהיותו אזרח ישראלי בעל מכונית עם לוחית רישוי צהובה הוא העביר לשטח ישראל גנבי כלי רכב, והמתין להם עד שהשלימו את פעילותם הפלילית על-מנת להסיעם בחזרה למקום מבטחים.

הנאשם אמנם לא היה מעורב בתקיפתו של השומר, הכאתו, סתימת פיו וכפיתתו באיומי אקדח, ואף לא נטל חלק בניסיון לפרוץ את הכספת שבמגרש המכוניות, שכן באותה עת הוא ערך סיורים מחוץ למגרש המכוניות, אך ללא השתתפותו – לא ניתן היה לבצע את העבירות.

כפי שכבר ציינתי בהחלטה, הוא גם לא גילה לרשויות אכיפת החוק את שמות המעורבים האחרים בפרשה.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהיות הנאשם בן למשפחה נורמטיבית אשר נפגע בתאונת דרכים לפני כשש שנים והיה מוגבל פיזית במשך 4 שנים כשהוא מתקיים מקיצבת נכות.

הנאשם מתגורר עם אמו לאחר שאביו נפטר ממחלת הסרטן, ושירות המבחן שילב אותו בקבוצה טיפולית, ונקבע ע"י קצינת המבחן כי הוא בעל יכולת "ללמוד ולהפנים את התכנים העולים בקבוצה הטיפולית".

4.שירות המבחן הגיע למסקנה שהנאשם, שהינו בחור חלש וילדותי, יכול להיתרם מקשריו עם שירות המבחן, והמליץ על שילובו בקבוצה טיפולית תוך הטלת צו מבחן למשך שנה.

5.הנאשם, שמצבו הכלכלי איננו שפיר, נתמך ע"י בני משפחתו, והוא הפקיד עוד בטרם גזר-הדין סך של 30,000 ₪ לטובת המתלונן.

הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה

6.במסגרת הסדר הטיעון בין הצדדים, הוסכם כי כתב האישום המקורי יתוקן ועבירת השוד בחבורה ובאלימות הומרה לעבירה של סיוע לשוד בחבורה ובאלימות, והעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (גניבת רכב) – נשארה על כנה.

ב"כ הצדדים פנו לביהמ"ש בעתירה משותפת להטיל על הנאשם מאסר על-תנאי ופיצוי כספי, וכן הוסכם כי התביעה תעתור לביהמ"ש להטיל על הנאשם מאסר בפועל לתקופה בת 18 חודשים (בניכוי ימי מעצרו), ואילו ההגנה תטען לעונש אחר.

7.תיקון 113 לא קבע במפורש מהו היחס הראוי שבין מתחם הענישה לבין הסדרי טיעון, ונושא זה הושאר מחוץ לתיקון 113 על-מנת שילובן ויגובש במסגרת החוק שיעסוק בהסדרי טיעון ככאלה ונמצא עתה בדיונים בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת על בסיס הצעת חוק, סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 65) (הסדר טיעון) התש"ע-2010.

היחס שבין מנגנון גזירת העונש שנקבע במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין לבין המנגנון הדיוני של הסדרי הטיעון נדון בע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 30.9.2013) משם נלמד כי מדובר בשני מנגנונים מקבילים בעיקרם שבבסיס כל אחד יסודות ייחודיים לו:

"הסדר טיעון במסגרתו נקבע לעתים טווח ענישה מוסכם, הינו הסכם בין רשויות התביעה לבין נאשם, כאשר בית המשפט איננו, כידוע, צד להסכם זה... הסדר טיעון מביא לידי ביטוי, בין היתר, את שיקולי רשויות התביעה כגון: אינטרס הציבור בענישה הולמת ומהירה למעשי עבירה, חסכון במשאבים, קשיים ראייתיים, נסיבות ספציפיות לקולא וכו'. אל מול שיקולים אלו של רשויות התביעה עומדים שיקוליו של הנאשם, המגיע להסדר עם רשויות התביעה, בין השאר בשל הרצון להביא להפחתה באישומים, או כדי להביא להקלה בעונש, או כדי להימנע מניהול הליך ארוך ויקר שלא לצורך... אין מדובר בהכרח ברשימה ממצה, אך ליבת העניין ברורה: שני הצדדים – כל אחד משיקוליו שלו – מגיע להסדר עם הצד השני כדי לקדם את האינטרסים הנראים חשובים בעיניו. נכון הוא כי להסדר טיעון, כהסכם המסדיר הרשעה בפלילים, יש מאפיינים ייחודיים בהשוואה לחוזים אחרים... אך במהות מדובר בהסכמה בין מי שהם צדדים לדיון משפטי, על המאפיינים המיוחדים שיש בכך לנוכח השיטה המשפטית הרלבנטית. לראיה – השכיחות הגבוהה של הסדרי הטיעון מאפיינת בעיקר שיטות משפט אדברסריות, בהן הכוח הנתון לצדדים להשפיע על התנהלות ההליך – גדול יותר באופן יחסי..." (השופט מלצר, שם, עמ' 11)

על רקע זה, נאמר בהמשך כי :