מדינת ישראל נ' מנשה(עציר)

החלטה

א) פתח דבר

1.הבקשה שבפני מטעמו של הנאשם – המבקש היא כי ביהמ"ש יורה על ביטול עובדות 5-9 שבכתב האישום, וכן ימחק מרשימת עדי התביעה את העדים הרלבנטיים הנוגעים לעובדות הנ"ל, וזאת מאחר ולטענת ב"כ הנאשם, הנאשם אינו קשור להשתלשלות האירועים המתוארת בסעיפים 5-9 לכתב האישום.

2.ב"כ המאשימה גורסת לעומתה, כי זו הפררוגטיבה של התביעה, והיא רשאית לנסח את כתב האישום עפ"י רצונה.

ב.דיון

3.ב"כ הנאשם טוענת לפגם בכתב האישום, וזאת עפ"י סעיף 149(3) לחסד"פ [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").

טענה בדבר פגם בכתב האישום מתייחסת להשמטת או להוספת פרט לכתב האישום שאינו פרט מהותי ואינו מבטא יסוד מיסודות העבירה או אינו פרט חיוני להצגה הולמת של התנהגות הנאשם או של הנסיבות שאפפו אותה, ואף לא פרט שבלעדיו לוקה הוראת החיקוק בחוסר דיוק.

4.למותר לציין, כי כתב אישום חייב להיערך עפ"י הכללים הקבועים בסעיף 85(4) לחסד"פ, קרי: תיאור העובדות המהוות את העבירה בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם.

פירוט כתב אישום כאמור לעיל, נועד לאפשר לנאשם להתגונן מפני המעשה או המעשים המיוחסים לו.

ראו: רע"פ 4484-92 סירה רפאל נ' מדינת ישראל פ"ד מו(5), 176, הקובע לאמור:

"המקובל הוא שכתב אישום מביא תיאור העובדות המהוות את העבירה (ראה סעיף 85 לחסד"פ), ועל כן מביאים בכתב האישום את עיקרי העובדות המצביעות על כך שנתקיימו בנאשם יסודותיה של העבירה, כפי שהוגדרה בחוק".

וכן:

"מתוך קריאת גיליון האישום צריך להתברר לנאשם מהן העובדות שלדעת היועץ המשפטי להוכיחן נגדו" (ראו: ע"פ 88/58 יהודה קייזר ואח' נ' היועמ"ש פ"ד יב(1), 1635).

5.תפיסת היסוד של המשפט הפלילי היא שהליך פלילי אינו תחרות או מאבק בין תובע לנאשם.

בע"פ 1/48 פרדריק וויליאם סילבסטר נ' היועמ"ש פ"ד א, עמ' 5, התייחס ביהמ"ש העליון לליקויים טכניים בכתב האישום ולטענות פרוצדוראליות במשפטים פליליים, ושם נדחתה טענת פרקליט המדינה שיש להתחשב בנסיבות חיצוניות ששימשו רקע לביצוע העבירות. שם, הטענות היו בעניין היחס העוין של ממשלת אנגליה למדינת ישראל, ולכך שקצינים בריטים משמשים כיועצים ומפקדים בלגיון הערבי שהפגיז את ירושלים ללא רחמים, וכן שהקונסוליה משמשת מקום לפגישה לקצינים אלו, וכל זאת לצורך ההנחה שהנאשם ידע או צריך היה לדעת או להבין שידיעה שנמסרה על-ידו יכולה להיות לתועלת האויב, וכך נקבע ע"י הנשיא זמורה (כתוארו דאז):

"הואיל וזהו הערעור הפלילי הראשון במדינת ישראל... רואה אני חובה לעצמי לומר כאן מה לפי דעתי צריך להיות יחס בית המשפט במשפטים פליליים לטענות פרוצסואליות. אחד מחכמי המשפט כינה פעם יפה את חוק העונשין ואת הפרוצדורה הפלילית כ'מגנה כרטה של הפושע', יש בכינוי זה משום תבונה רבה. רוצים להבליט בו את הרעיון שהפרוצדורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס מפני עיוות דין. רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת, אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמאליות. פרוצדורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה כדי למנוע עיוות דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי, שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק. תפקיד הדיון הפלילי – להוציא כאור משפט. מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד ייצא חייב, אבל במה דברים אמורים? – כשהשאלה היא הוכחת האשמה, ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב ההאשמה וכדומה" (הדגשה לא במקור – י.א.).

7.בע"פ 356,286/79 חיג'זי נ' מדינת ישראל פ"ד לג(3), עמ' 754, דן ביהמ"ש (כב' השופט ברק כתוארו דאז), בניסוחו של כתב אישום, וקבע כי במקרה שם כתב האישום לוקה ביתר ובחסר. וביתר כיצד? – בכתב האישום צוינו ע"י התביעה תוספת ביטויים כגון: "נהג" ו"לפרנסתו" שאינם במקומם, שכן היה על הפרקליטות רק לציין את העובדות המהוות עבירה והקשורות שם לסחר בחשיש.

משמע, שבכתב האישום יש לכלול רק עובדות המהוות עבירה, ויש למחוק עובדות שהינן בבחינת פרטים מיותרים אותם אין לכלול בכתב האישום.

עוד צוין, כי פרטים בדבר מקום אירוע נשוא האישום וזמן התרחשותו הינם פרטים חיוניים לאיתור האירוע, כמו גם להכנת הגנתו של הנאשם בעניין טענת אליבי. מאידך, מקום שהזמן אינו מהווה אלמנט של העבירה אין כלל נוקשה שיש צורך לסמן את מועד התרחשותו.

ומן הכלל אל הפרט;