גזר דין
ביום 7.9.2011 הודה הנאשם בכתב אישום מתוקן, המייחס לו ביצוע עבירה של טיפול מרפאתי כפוי בניגוד לחוק, על פי סעיף 44(ד) ביחד עם סעיף 11 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991, וכן עבירה של הפרת חובת ניהול רשומה רפואית, על פי סעיף 17 ביחד עם סעיף 28(ב) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996.
כתב האישום מייחס לנאשם את העובדות הבאות: בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימש הנאשם כרופא פסיכיאטר בתפקיד ניהולי בבית החולים כפר שאול בירושלים (להלן: "בית החולים"). במסגרת ביקור בארץ, בסמיכות לחג הסוכות 2010, המתלוננת (שהינה בעלת צרכים מיוחדים) החליטה שאינה מעוניינת להתגורר עם הוריה ועברה להתגורר בבית מכרים בבני ברק. ההורים פעלו להשיבה בדרכים שונות ובהמשך החליטו להחזירה להתגורר עימם בניגוד לרצונה על ידי הוצאתה מחוץ לגבולות המדינה. ההורים פנו למלכה בלומא גליק (להלן: "גליק"), שלה קשרים מקצועיים עם הנאשם, על מנת שתסייע בידם.
ביום 22.11.2010 האב ביקש להיפגש עם המתלוננת בטענה שרוצה להיפרד ממנה לפני שהוא יוצא מהארץ. האב ואחיה של המתלוננת אספו אותה בשעה 17:00 מבני ברק וחרף התנגדותה האב כלא אותה ברכב. במהלך הנסיעה האב הורה למתלוננת לשתות קולה מכוס אליה מזג משקה. כיוון שלמשקה היה טעם מר, המתלוננת שאלה אם יש בו תרופה אך האב השיב בשלילה.
בסמיכות לשעה 18:00 גליק תיאמה עם הנאשם את הבאת המתלוננת בפניו. בהמשך הערב האֵם שוחחה עם הנאשם ומסרה לו שהמתלוננת שוהה בבית מכרים ומתנגדת לשוב להוריה, שלא על דעתם. הנאשם וגליק קיבלו את פניהם מחוץ לבניין בית החולים והנאשם הציג עצמו כפסיכיאטר. הנאשם והאב נכנסו לחדר הטיפולים והאב ביקש שיסייע לו להשיב את בתו להתגורר עימו. הנאשם ביצע טיפול מרפאתי כפוי בניגוד לחוק- החדיר לגופה של המתלוננת חומרים מסוג ווליום (בנזודיאזפינים) וזיפרקסה שגרמו לה לטשטוש, בניגוד לרצונה. הנאשם לא ערך רשומה רפואית בנוגע לקבלת המתלוננת לבית החולים, פרטיה המזהים, חומרים שהחדיר לגופה, עבר רפואי, איבחון והוראות טיפול.
בהמשך, הנאשם הגיע מבית החולים לנמל תעופה בן גוריון (להלן: "נתב"ג"), שם פגש בהורים שהגיעו עם המתלוננת כשהיא מטושטשת. הנאשם הושיב את המתלוננת על כסא גלגלים יחד עם אחיה, כשהיא מטושטשת ובהמשך הובילו ההורים והאח את המתלוננת בעמדות הבידוק השונות תוך שטענו במירמה כי המתלוננת פצועה ברגלה. במהלך הלילה נעצרו ההורים כשהם על סיפון המטוס עם המתלוננת והאח. המתלוננת אושפזה בבית החולים ובגופה נמצאו חומרים מסוג TCA ובנזודיאזפינים.
לאור הודאתו קבעתי כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום. כמו כן הורתי לשירות המבחן להכין תסקיר לעניין הרשעה או הימנעות מהרשעה ולעניין הענישה. שירות המבחן ציין את ההשפעה הישירה שיש להרשעה על עיסוקו למול חומרתן של העבירות והנסיבות בהן בוצעו, ונמנע מהמלצה בסוגיית ההרשעה. שירות המבחן המליץ על שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות.
סקירת העדויות
במסגרת הטיעונים לעונש ביקש הסנגור להשמיע מספר עדי אופי הן לעניין הרשעתו של הנאשם או הימנעות מהרשעה והן לעניין העונש.
עד מס' 1: פרופ' יורם ברק
פרופ' ברק הוא פסיכיאטר מומחה, מנהל המחלקה הפסיכוגריאטרית בבית חולים אברבנאל. פרופ' ברק הסביר בתחילת עדותו מיהו אדם בעל צרכים מיוחדים: מדובר באנשים הסובלים משיטיון, אנשים בעלי מגבלות פיזיות או בעלי פיגור שכלי.
פרופ' ברק סיפר שבשונה ממיון כללי, בפסיכיאטריה לעיתים לא נדירות בודקים אדם כבר במחלקה וחוסכים בכך חשיפה של אחרים במיון לאלימות או להתנהגות של אנשים באופן לא שפוי. לעיתים לא מעבירים אנשים דרך חדר המיון אלא מודיעים על כך רק אם יש צורך באישפוז. לגבי טיפול באנשים עם צרכים מיוחדים אמר שמדובר בשאלה מורכבת. הנאשם יכול היה לפנות לפסיכיאטר המחוזי שהיה אומר לו שאין זה מעניינו לטפל במתלוננת.
לגבי אופן הטיפול, פרופ' ברק אמר כי טיפול באדם עם צרכים מיוחדים הוא עניין מורכב. מותר להשתמש בתרופות אנטי פסיכוטיות כשצופים בהפרעת התנהגות שאופיינית לאנשים עם צרכים מיוחדים. התרופה יכולה לגרום לקיפאון שרירים חזק וכואב שעלול להיות מזיק ולכן נותנים גם תרופה ממשפחת נוגדי חרדה. השילוב של שתי התרופות הללו באישה בעלת צרכים מיוחדים מעלה את הסיכון לדום נשימה. לכן יש צורך בשמירה צמודה של 6 שעות על ידי רופא, אחות, כח עזר וכו'. לדעתו, הנאשם התנהג באופן ראוי כשליווה את המתלוננת לנתב"ג.
לעניין הסכמת המטופל סיפר פרופ' ברק כי לעיתים קרובות רופאים נתקלים במטופל שלא מראה רצון אקטיבי לקבלת טיפול אך הוא גם לא מתנגד. כל עוד אין סירוב מצד מטופל- קיימת הסכמה. פרופ' ברק ציין כי כאשר מדובר באנשים עם צרכים מיוחדים, קשה עוד יותר להבין האם ישנה הסכמה לטיפול. מכל מקום, העובדה שהנאשם הציג עצמו כפסיכיאטר חשובה כיוון שפסיכיאטרים מעדיפים לפעמים לא להציג עצמם כדי שהמטופל יסכים לבדיקה. פרופ' ברק ציין עוד כי במשך 30 שנה בהן מטפל הוא לא נתקל בסירוב לטיפול כפוי מצד הפסיכיאטר המחוזי. לעניין הרישום העיד כי יש צורך לנהל רישום לגבי טיפול תרופתי בתיקו של המטופל.
פרופ' ברק הוסיף כי טיפול המתבסס על התנהגות בלבד ניתן רק כשאין ברירה, ויש העדפה לתת טיפול כאשר יש תכנים של מצב פסיכוטי או דחפים אובדניים. בחקירתו הנגדית הסביר העד שטיפול מרפאתי כפוי הוא טיפול המתבצע מחוץ לכותלי בית החולים.
עד מס' 2: ד"ר לאוניד קרדיצ'ב
ד"ר קרדיצ'ב הוא מנהל מכון לטיפול בבעיות סמים ותחלואה כפולה. בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שימש כסגן הפסיכיאטר המחוזי. ד"ר קרדיצ'ב אמר כי אין פסול בכך שהבדיקה לא נערכת במיון אלא בחדר טיפולים שכן בפסיכיאטריה אין צורך במכשירים מיוחדים לבדיקה. קורה לעיתים שחולה יוצר קשר ישירות עם הפסיכיאטר אך זה לא דבר שבשגרה. בכל מקרה, כשניתן טיפול בבית חולים יש לבצע רישום.
כשמגיע חולה אפשר לשחרר אותו, לשלוח אותו לטיפול במרפאה או לתת לו תרופות להרגעה ולשחרר אותו ללא אישפוז. האופציות הללו לא דורשות אישור של הפסיכיאטר המחוזי. הפניה לפסיכיאטר המחוזי נעשית רק כשיש צורך לאשפז מטופל נגד רצונו. בחקירה הנגדית העיד כי אם המטופל מסרב לטיפול צריך לבקש הוראת אישפוז ולטפל בו תוך כדי האישפוז. אם חולה מסכים בצורה פסיבית יש לתת טיפול.
עדה מס' 3: ד"ר דורסט רימונה
ד"ר דורסט היא מנהלת המחלקה הסגורה בבית החולים החל משנת 1996, ומכירה את הנאשם מהיום שהגיע לבית החולים להשלמת התמחות. ד"ר דורסט סיפרה על אופיו של הנאשם: מוכשר, בעל ידע נרחב, מסור, מעניק יחס חם לחולים ומשפחתם וכן יחס נאמן לצוות. קיבל על עצמו תפקידים בכירים בבית החולים, לרבות ניהול יחידת הנשים. העובדה שהגיע לנתב"ג לפגוש את המתלוננת ולהושיבה על כסא גלגלים מעידה על אופיו ועל המסירות שלו. רופא שנותן זריקה צריך להשגיח על המטופל מספר שעות וזה מה שעשה הנאשם. לעניין השלכות הטיפול על המתלוננת: הטיפול עלול לגרום לתופעות לוואי נדירות מאד והשילוב בין שתי התרופות עלול לגרום לטשטוש זמני. התרופות שניתנו למתלוננת על ידי הנאשם ניתנות למטופלים דבר שבשגרה. לגבי התנגדותה של המתלוננת- לא יתכן שהייתה התנגדות אקטיבית כיוון שווליום מזריקים באופן איטי וממושך והיד צריכה להיות ישרה.