מדינת ישראל נ' הנאדי שקרה

גזר-דין

1.בהכרעת-דין מיום 2.1.13 הורשעה הנאשמת, על-פי הודאתה, כדלהלן: באישום הראשון בעבירות – תקיפה לשם גניבה, לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); גרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 לחוק; נהיגה בעת שכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן – הפקודה); והפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ב) לפקודה; ובאישום השני – בעבירת הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק.

הודאתה של הנאשמת ניתנה בגדרו של הסדר טיעון שאליו הגיעה עם המאשימה לקראת תום פרשת התביעה, זאת כאשר עדויות המתלוננות נשמעו עוד במסגרת גביית עדות מוקדמת בתכוף לאירועים. במסגרת הסדר-הטיעון הוגש נגד הנאשמת כתב-אישום מתוקן, שבו תוקנו מקצת העובדות, ועבירת השוד שיוחסה לה בכתב-האישום המקורי הומרה בעבירה של תקיפה לשם גניבה. בגדרו של ההסדר הוסכם, כי בתיאור האירועים בפרשת גזר-הדין לא יחרגו הצדדים מעובדות כתב-האישום המתוקן, לא יסתרו אותן ולא יוסיפו עליהן. הסדר-הטיעון לא חל על העונש, אך הוסכם כי יוזמן תסקיר משירות המבחן בעניינה של הנאשמת.

2.להלן עובדות האישום הראשון, העומדות ביסוד ההודאה וההרשעה. בתאריך 12.7.10, בשעות השחר, הגיעו הנאשמת ואדם אחר בשם אמג'ד (להלן – אמג'ד) ברכב שכור לחוף ביאנקיני בים המלח, כשהנאשמת נוהגת ברכב במצב שכרות. בסמוך לשעה 6:00 בבוקר, יצאו שתי תיירות מאוסטרליה, ליסה נרלה ודניאל בבן, מכפר הנופש שבחוף הים, בדרכם אל תחנת האוטובוס הקרובה. השתיים נעזרו באמג'ד לשם העברת מזוודותיהן אל מעבר לגדר כפר הנופש, והחלו ללכת לעבר תחנת האוטובוס כשהן נושאות את המזוודות.

בשלב זה, החלה הנאשמת לנהוג ברכב, כשאמג'ד לצִדה, והתקרבה לשתי התיירות. היא אמרה להן, שהיא מונית (טקסי), ושאלה אותן ליעדן. לאחר שהללו מסרו לאן פניהן מועדות, אמרה להן הנאשמת כי היא מוכנה להסיען ליעדן תמורת 100 ₪. משסירבו השתיים להצעה והמשיכו ללכת, הסכימה הנאשמת להסיען תמורת 20 ₪, כפי שהציעו לשלם. הנאשמת עצרה את הרכב, ואמג'ד ירד ממנו ועזר לשתי התיירות להעמיס את המזוודות בתא המטען. לאחר שאמג'ד סגר את תא המטען והתיישב במושב שליד הנהג, התקרבו השתיים לרכב ופתחו דלתותיו האחוריות כדי להיכנס אליו, בעוד ליסה אוחזת בידית הדלת השמאלית.

הנאשמת, אשר גמלה בלִבה קודם לכן לגנוב את המזוודות, ובידעה שהתיירות עומדות להיכנס לרכב, לחצה על דוושת הגז והחלה לנסוע במהירות. כתוצאה מכך, נגררה ליסה במשך מספר צעדים יחד עם הרכב והחל לצעוק לנאשמת. על אף שהנאשמת שמעה את ליסה צועקת וראתה אותה נגררת לצד הרכב, לא עצרה הנאשמת את הרכב; וכתוצאה מכך – עפה ליסה באוויר ונחתה בעוצמה על הקרקע. הנאשמת נמלטה מהמקום על אף הפגיעה האמורה, כאשר רכושן של שתי התיירות מצוי בתא המטען של הרכב. כתוצאה מהמעשים האמורים, נגרמו לליסה חבלות בלחייה השמאלית ושבר בכתף שמאל. היא נזקקה לניתוח בהרדמה מלאה, שבמהלכו הושתלו לוחיות מתכת בכתפה. יוער, כי בגדרו של הסדר-הטיעון הוסכם כי הנאשמת ידעה שהמתלוננת נפגעה. בגין מעשים אלה הורשעה הנאשמת במסגרת הסדר-הטיעון, כאמור, בעבירות תקיפה לשם גניבה, חבלה חמורה, נהיגה בעת שכרות והפקרה אחרי פגיעה.

3.באישום השני הורשעה הנאשמת בעבירת הפרת הוראה חוקית, בגין הפרת תנאי השחרור בערובה שהוטלו עליה, לאחר האירועים הנידונים באישום הראשון. ביום 1.8.10 הוגשו נגד הנאשמת בגין האירועים הנדונים באישום הראשון כתב-אישום בת"פ 7658-08-10 ובקשה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים (בתיק מ"ת 9674-08-10). ביום 5.8.10, לאחר שנשמעה עדות מוקדמת בתיק, שוחררה הנאשמת לחלופת מעצר בתנאי "מעצר בית מלא" בבית אִמה בעיר העתיקה בירושלים. בסמוך ליום 5.10.10, עזבה הנאשמת את בית אִמה, שבו הייתה אמורה להימצא, כאמור, בתנאי "מעצר בית"; ולא עלה בידי המדינה, וכן הסנגור, לאתרה. בנסיבות אלו, נמחק ביום 9.11.10 כתב-האישום הראשון. ביום 28.3.12, נתפסה הנאשמת בנצרת על-ידי צוות סיור משטרתי, ובסמוך לאחר-מכן – ביום 1.4.12 – הוגש נגדה כתב-האישום דנן.

4. הנאשמת הִנה ילידת 29.5.76, גרושה ואם לארבעה ילדים בגילאי 11 עד 20. מתסקיר שירות המבחן מיום 22.5.14 עולה, כי הנאשמת גדלה וחיה בתנאים קשים, וסבלה מחסכים חומריים ורגשיים, בילדותה ואף לאחר נישואיה בגיל צעיר. עוד עולה מהתסקיר, כי לנוכח מעורבותה של הנאשמת בעבירה הנדונה, בעלה התגרש ממנה והיא נאלצה לחזור לחיק משפחת המוצא, שם סבלה, לטענתה, מיחס משפיל; ועל רקע זה ברחה מהבית, בידעה כי היא מפרה את תנאי "מעצר הבית". לדבריה, בתקופה זו, עד לחידוש ההליכים המשפטיים בתיק, היא זכתה במשמורת על ילדיה ושכרה בית שבו היא מתגוררת כיום עם בנה הצעיר, כאשר בִתה הצעירה מתגוררת עם סבתהּ בירושלים. מבירור שערך שירות המבחן עם גורמי הרווחה בנצרת עלית עולה, כי הקשר עם הנאשמת החל בסוף שנת 2012, אך ניסיונותיהם של גורמי הרווחה ליצור עִמה קשר מעמיק לא צלחו, וזאת בשל ההתרשמות מהיעדר רצינות וחוסר התמדה מצד הנאשמת ביצירת קשר שכזה. בשיחתה עם קצינת המבחן, נטלה הנאשמת אחריות חלקית לעבירות הנדונות, וציינה כי מעשיה נבעו בעיקר בשל צעקות ואיומים מצד אמג'ד, שביקש ממנה לנסוע מהר. היא הדגישה, כי לא הייתה לה כוונה לפגוע במתלוננות, אך היא מבינה את חומרת מעשיה ומביעה חרטה עמוקה עליהם. בנוסף, שללה שימוש באלכוהול. בשיחה עם קצינת המבחן לא הצביעה הנאשמת על קושי או מצוקה שבגינם הייתה מעוניינת להיות בקשר טיפולי, וציינה כי ביכולתה להתמודד עם קשייה לבד, ללא מעורבות טיפולית חיצונית. על-רקע האמור, התרשם שירות המבחן בתסקירו הראשון, כי הנאשמת נוטה למזער מאחריותה למעשיה, מרבה להשליך על סביבתה את האחריות לגורלה, וכן רואה בקשייה הכלכליים את הגורם המרכזי לכשלים התנהגותיים, זאת מבלי לבחון באופן בוגר את חלקה במצוקותיה. עוד התרשם שירות המבחן, כי הנאשמת רואה עצמה כקורבן, מול הסובבים אותה הנתפסים כתוקפים, וקיים פער ניכר בין הצהרותיה לבין העובדות העולות מהדו"ח של גורמי הרווחה. בנסיבות אלו, לא מצא שירות המבחן כי הנאשמת עשויה להפיק תועלת מקשר טיפולי; ולפיכך, נמנע מהמלצה טיפולית בעניינה, בהעירו, כי אינו יכול לשלול הישנות התנהגות עוברת חוק בעתיד. כן הביע שירות המבחן ספק בנוגע ליכולת הענישה בדרך של מאסר בעבודות שירות, להוות עונש מציב גבולות, הנדרש בכדי להפחית מהסיכון האמור. אשר על-כן, נמנע שירות המבחן מהמלצה בעניינה של הנאשמת.

בדיון שהתקיים ביום 19.6.13, טען הסנגור כי היו בעיות תקשורת בין הנאשמת לבין העובדת הסוציאלית שטיפלה בעניינה בנצרת עילית, וביקש להזמין תסקיר משלים, מן הטעם שהנאשמת הועברה לטיפולה של עובדת סוציאלית אחרת. בתסקיר משלים, מיום 16.9.13, צוין כי אכן החלה לטפל בנאשמת עובדת סוציאלית חדשה, אשר אף ערכה ביקור בית בדירתה. בתסקיר המשלים צוין, על-יסוד מידע שהתקבל מהעובדת הסוציאלית, כי הנאשמת שולבה במרכז "עוצמה", שמטרתו לסייע למשפחות להתמודד עם מצוקה כלכלית והדרה חברתית, כי עיקר הקשר מיועד לסייע להשתלבות בשוק התעסוקה, וכי הקשר כולל אמנם תכנים טיפוליים, אך לא בנושאים הקשורים להתנהגות עוברת חוק. עוד נמסר מפי העובדת הסוציאלית, כי לא ניתן להציע לנאשמת, בתום פעילות הקבוצה, שילוב בתוכנית טיפולית פסיכו-סוציאלית, הן בשל קשיי השפה והן בשל התמקדותה של הנאשמת בסיפוק צרכים חומריים. בתסקירו השני המליץ שירות המבחן לדחות את הדיון בעניינה של הנאשמת בחמישה חודשים, כדי לתת לנאשמת הזדמנות נוספת להוכיח את התחייבותה לטיפול הקבוצתי במסגרת לשכת הרווחה, וכדי לבחון אם הקבוצה והשילוב התעסוקתי יהוו מנוף לבניית קשר טיפולי עם הנאשמת, שלא יהיה מבוסס על סיפוק צרכיה החומריים בלבד.

בתסקיר מסכם מיום 23.1.14, דווח כי התוכנית לשילוב תעסוקתי שבו הייתה הנאשמת אמורה ליטול חלק, נדחתה עד להודעה חדשה, מטעמים שאינם תלויים בגורמי הרווחה; וכי הטיפול בנאשמת בלשכת הרווחה יתמקד בשיחות פרטניות ככל שהנאשמת תפנה ללשכה. בשיחותיה עם קצינת המבחן, תיארה הנאשמת את השינוי באורח חייה מאז ננטשה על-ידי בעלה. היא ציינה, כי שיקמה את יחסיה עם ילדיה הבוגרים, אשר מבקרים אותה ונמצאים איתה בקשר רציף, וכי כיום היא מסוגלת להתמודד עם מצבי לחץ בצורה מפוכחת ואחראית. היא גם הביעה נכונות להשתלב בכל תוכנית טיפולית שתוצע על-ידי שירות מבחן, כדי להוכיח את השינוי שחל בחייה. בבוא שירות המבחן לגבש המלצות אודות הנאשמת, הוא עמד על מאפייני אישיותה שפורטו בתסקירים הקודמים, וכן הצביע על השינוי שחל בהתייחסותה של הנאשמת למצבה, למידת קבלת האחריות על מעשיה ויכולתה כיום לראות את השלכות התנהגותה. לפיכך, וכדי לסייע לנאשמת לשמור על התובנות הפנימיות האמורות, וכן לפתח אותן, המליץ שירות המבחן על העמדתה של הנאשמת במבחן לתקופה של שנה, שבמסגרתו תשתלב בשיחות פרטניות בשירות המבחן עד לפתיחת הקבוצה הטיפולית בלשכת הרווחה. לצד הפן השיקומי, המליץ שירות המבחן על הטלת מאסר שירוצה בעבודות שירות, בצד מאסר על-תנאי משמעותי ופיצוי נפגעת העבירה.

5.בטיעוניה לעונש, הדגישה ב"כ המאשימה את חומרת העבירות הנדונות באישום הראשון ונסיבות ביצוען, זאת בכל הנוגע – הן לפגיעה הגופנית במתלוננת, הן בהפקרתה לאחר הפגיעה בה והן בפגיעה הרכושית בה ובחברתה; והכל כשהייתה נתונה תחת השפעה של משקה משכר. כן הדגישה לחומרה את העובדה שמעשה הגניבה תוכנן מראש, וכי הנאשמת לא חדלה מנסיעתה גם כשהמתלוננת נגררה אחר רכבה והוטחה אל הכביש. ב"כ המאשימה סברה, כי מתחם הענישה ההולם, בגין מכלול העבירות שהנאשמת הורשעה בהן באישום הראשון, נע בין שלוש לשמונה שנות מאסר. באשר לאישום השני, הדגישה ב"כ המאשימה את חומרת נסיבות ביצוע העבירה של הפרת הוראה חוקית, עת הפרה הנאשמת באופן בוטה את אמון בית-המשפט, לא קיימה את תנאי השחרור בערובה ונמנעה מלהתייצב לדיונים בבית-המשפט במשך כשנה וחצי; בתחילה – לאחר שנמלטה לרמאללה, ובהמשך – לאחר שעברה להתגורר בנצרת עילית. לגרסתה, מתחם העונש ההולם בגין העבירה של הפרת הוראה חוקית הנדונה באישום השני, נע בין שישה חודשים לשנת מאסר בפועל. בכל הנוגע לעונש המתאים בתוך מתחמי הענישה ההולמים, ציינה ב"כ המאשימה את הודאתה של הנאשמת במעשים, נסיבותיה האישיות והעובדה שמדובר במעידותיה הפליליות הראשונות והיחידות. עוד טענה ב"כ המאשימה, כי אין בחלוף הזמן מעת האירועים כדי להקל בדינה של הנאשמת, שכן היא נמלטה מן הדין לאורך זמן, דבר שהביא לביטול כתב-האישום נגדה עד לאיתורה. היא גרסה, כי העונש המתאים בתוך מתחמי הענישה ההולמים עומד על חמש שנות מאסר בפועל, זאת בצד מאסר על-תנאי, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה ופיצוי משמעותי למתלוננת.

6.ב"כ הנאשמת לא הקל ראש בחומרת העבירות. הוא לא חלק על כך כי במקרה הרגיל, העבירות הנדונות מצדיקות הטלת מאסר בפועל; אך טען כי הרף התחתון של מתחם הענישה הִנו מאסר בעבודות שירות. בכל הנוגע לנסיבות ביצוע העבירות, ציין הסנגור כי המעשים בוצעו בתקופה שבה נאלצה הנאשמת לעזוב את ביתה על-רקע סכסוך משפחתי, והתלוותה לבחור צעיר שלקח אותה למקום האירוע, שם שתו לשוכרה. כן הדגיש, כי אין מדובר במעשה מתוכנן מראש, וכי האירוע נמשך שניות ספורות. בכל הנוגע לעונש המתאים, גרס הסנגור כי אף אם הרף התחתון של מתחם הענישה הִנו מאסר בפועל של ממש, קיימות בעניינו נסיבות יוצאות דופן, המאפשרות חריגה ממתחם הענישה לנוכח הסיכוי הממשי לשיקום, זאת בהתאם לסעיף 40ד לחוק העונשין. לגרסתו, תסקירי שירות המבחן מלמדים על נסיבותיה האישיות הקשות של הנאשמת, ועל השינוי שחל בתפקודה וביכולתה לבנות קשר טיפולי משמעותי על-רקע צרכיה המיוחדים – הן החומריים והן הנפשיים. בהקשר זה הוסיף והדגיש, כי מזה כשלוש שנים מנהלת הנאשמת אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, מגדלת את ילדיה, מביעה אמפתיה למתלוננת ולא מפירה את תנאי מעצר הבית. על-כן, ביקש הסנגור לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהסתפק בהטלת מאסר בעבודות שירות, בצד צו מבחן.

בדבריה האחרונים לעניין העונש, הביעה הנאשמת חרטה על מעשיה, ציינה כי מעדה בביצוע העבירות בתקופת משבר קשה, מסרה כי היא מגדלת את ילדיה במסירות וביקשה לא יושת עליה עונש מאסר שיפגע בה ובילדיה.

7. בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין, על בית-המשפט לקבוע בגזר-הדין את מתחם העונש ההולם, זאת לאור העיקרון המנחה והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה; ובהמשך – לגזור את העונש המתאים במסגרת מתחם הענישה ההולם, תוך התייחסות לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, זאת אגב אפשרות לסטות מהמתחם בנסיבות חריגות שצוינו בחוק, כאשר הסטייה לקולא אפשרית אם קיים סיכוי ממשי לשיקום. על-פי התיקון האמור לחוק, במקרה שבו הורשע נאשם בכמה עבירות, על בית-המשפט לקבוע האם הן מהוות אירוע אחד או כמה אירועים נפרדים. אם מדובר באירוע אחד, על בית-המשפט לקבוע מתחם ענישה לאירוע כולו, ולגזור עונש כולל לכל העבירות הקשורות לאותו אירוע. ואולם, ככל שבית-המשפט מוצא, כי בעבירות שבהן הורשע הנאשם מדובר בכמה אירועים, יש לקבוע מתחם ענישה הולם לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן לגזור עונש נפרד לכל אירוע, אגב התייחסות לשאלה האם העונשים ירוצו בחופף או במצטבר, או שמא להשית עונש כולל לאירועים כולם (ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13)). מתחם הענישה נקבע בהתאם לעקרון ההלימה, וביישומו מביא בית-המשפט במניין שיקוליו את הערך החברתי שנפגע בביצוע העבירה, את מדיניות הענישה הנהוגה ואת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

8.לצורך קביעת מתחם הענישה ההולם בעבירות הנדונות, יש להתייחס תחילת למהות העבירות וכן לערכים החברתיים המוגנים שביסודן.

החמורה מבין העבירות שהנאשמת הורשעה בהן, היא העבירה של הפקרה אחרי פגיעה – לפי סעיף 64א(ב) לפקודת התעבורה; אשר בענייננו בוצעה, כאמור, בתכוף לביצוע התקיפה לשם גניבה וגרימת החבלה למתלוננת. עבירת ההפקרה שבה הורשעה הנאשמת הִנה חמורה, והעונש המֵרבי שנקצב בצִדה הוא שבע שנות מאסר. מדובר בעבירה ש"נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לזולתו שנפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו" (ע"פ 5000/08 סומך נ' מדינת ישראל (22.3.09)). תכליתה של נורמה פלילית זו "להילחם בתופעה הקשה המתרחשת בכבישי ישראל של נהגים הפוגעים באדם במהלך תאונת דרכים ומפקירים את הנפגע לנפשו ללא הושטת עזרה" (ע"פ 5000/08, לעיל). כבר נפסק, כי "מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימאלית לקיומה של חברה תקינה" (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 187, 230 (2002)); וכי "מעשה ההפקרה אף מעיד על זלזול בערך של חיי אדם ועל דופי מוסרי של ממש" (ע"פ 6396/11 נדאל עדקידק נ' מדינת ישראל (19.2.12)).

לעבירה של הפקרה לאחר פגיעה, שתי תכליות עיקריות: האחת – להבטיח מתן עזרה וסיוע מיידי לנפגע בתאונה על-ידי הנהג שהיה מעורב בתאונה, ולהגן בכך על חייו ושלמות גופו של הנפגע; והשנייה – לאפשר לגורמי החקירה לבדוק את נסיבות התאונה לצורך העמדה לדין של האשמים, ככל שיש כאלו (ע"פ 5000/08 בעניין סומך, לעיל). שתי תכליות אלו מבטאות את הערכים המוגנים של שלמות הגוף וחיי אדם ושל אכיפת הדין בתחום עבירות התעבורה (ע"פ (י-ם) 4716/09 שלמה אדר נ' מדינת ישראל (11.7.10)). בתי-המשפט הדגישו את חומרתה של עבירת ההפקרה לאחר פגיעה, ואת הצורך לגזור בגינה עונשים הולמים ומרתיעים, הן לפני תיקון פקודת התעבורה (מס' 101), התשע"ב-2011, והן לאחר תיקון זה (ע"פ 7878/12 מדינת ישראל נ' מרדכי ארגוב (21.5.13)). יוער, כי בעת הגשת כתב-האישום המקורי בשנת 2010 (אשר נמחק, כאמור), העבירה לפי סעיף 64א(ב) לפקודה, כנוסחה דאז, קבעה עונש מֵרבי של תשע שנות מאסר. עוד יצוין, כי בשנת 2011 תוקן סעיף 64א לפקודה, כך שנקבע בו מדרג התנהגויות הכלולות בעבירות ההפקרה אחרי פגיעה וכן חומרת עונשים בהתאם (ראו: ת"פ (י-ם) 337-12-11 מדינת ישראל נ' יצחק שי פרלמן (30.1.2013), בפסקאות 15-11); וכי במסגרת זו, שונה אף נוסחו של סעיף 64א(ב) – הרלבנטי לאישום דנן – כך שהעונש שנקבע בצִדו עומד כיום על שבע שנים. הואיל וכתב-האישום הוגש בשנת 2012, ההרשעה בעבירה לפי סעיף 64א(ב) לחוק מתייחסת לנוסחו על-פי התיקון האחרון.

העבירה של גרימת חבלה חמורה – לפי סעיף 333 לחוק העונשין – חמורה אף היא לאור תוצאותיה – גרימת חבלה חמורה לאדם. עבירה זו מגינה על הערך של שלמות הגוף, ועונשה המֵרבי עומד על שבע שנות מאסר. בנוסף הורשעה הנאשמת בעבירת תקיפה לשם גניבה, החמורה פחות מאלו הקודמות, שעונשה המקסימאלי עומד על שלוש שנות מאסר, ואשר משלבת שני ערכים חברתיים – הגנה על גופו של אדם והגנה על רכושו. כן הורשעה הנאשמת באישום הראשון בעבירה של נהיגה בשכרות, שתכליתה להגן על שלום הציבור וביטחונו, מפני הסיכון הממשי הנשקף ממי שנוהג ברכב במצב של ערפול או טשטוש חושים כתוצאה משתיית משקאות משכרים. העבירה הנדונה באישום השני, שעניינה הפרת הוראה חוקית, נועדה להגן על הערך החברתי של השלטת הדין והמשפט, והציות להוראות בית-המשפט, ועונשה המֵרבי שנתיים מאסר.

9.לצורך קביעת מתחם הענישה ההולם, יש להתחשב, בין-השאר, בנסיבות ביצוע העבירות. נסיבות ביצוע העבירות הנדונות באישום הראשון, הִנן חמורות, הואיל ומדובר באירוע יזום, שבגדרו תכננה הנאשמת לגנוב את רכושן של שתי תיירות, לאחר שהציעה להן באמתלה להסיען ברכבה. כאמור, לאחר שידידה של המתלוננת הכניס את המזוודות לתא המטען, ובשעה שהתיירות ניסו להיכנס לרכב ואחת מהן אף אחזה בידית הדלת, לחצה הנאשמת על דוושת הגז ונמלטה מהמקום בנסיעה. בכך גרמה הנאשמת לפציעתה של אחת מהתיירות, אשר עפה באוויר ונחבטה על הקרקע. משנה חומרה יש לראות בהתנהגותה של הנאשמת לאחר פציעתה של התיירת, עת המשיכה בנסיעתה, והפקירה את המתלוננת במקום, כשהיא מודעת לכך שהמתלוננת נפגעה. הנסיבות חמורות גם לנוכח מהות הפגיעה במתלוננת – שבר בכתפה שהצריך ניתוח בהרדמה מלאה והשתלת לוחיות מתכת לקיבוע השבר. לכך מצטרפת הנסיבה המחמירה של נהיגה בעת האירוע בשכרות, תחת השפעת אלכוהול. בהתחשב בעקרון ההלימה שבענישה, בפגיעה בערכים המוגנים שביסוד העבירות, בנסיבות ביצוע העבירות, וכן ברמת הענישה הנהוגה בעבירות של גרימת חבלה חמורה אגב ביצוע גניבה, ושל הפקרה לאחר פגיעה – סבורני כי מתחם הענישה ההולם בגין כל העבירות הנדונות באישום הראשון הוא מאסר בפועל, הנע בין עשרה חודשים לשלוש שנים.

נסיבות ביצוע העבירה של הפרת ההוראה החוקית, נושא האישום השני, חמורות אף הן. כאמור, הנאשמת הפרה את תנאי חלופת המעצר שהוטלו עליה על-ידי בית-המשפט, בדבר שהייה בתנאי "מעצר בית מלא" בבית אִמה בירושלים. היא עזבה את הבית, ניתקה את הקשר עם בא-כוחה ולא התייצבה להמשך הדיונים, דבר שהביא למחיקת האישום, עד לאיתורה ולמעצרה לאחר כשנה וחצי. בהתחשב בעקרון ההלימה שבענישה, ברמת הענישה הנהוגה ובנסיבות ביצוע העבירה – דומה כי מתחם הענישה ההולם בגין העבירה הנדונה באישום השני, של הפרת הוראה חוקית, הוא מאסר בפועל הנע בין שישה חודשים לבין שנה.