מדינת ישראל נ' גמידוב(עציר)

החלטה

בפני

כב' השופט איתן אורנשטיין

העוררת

מדינת ישראל – פמת"א

ע"י ב"כ עוה"ד עמרי גיל

נגד

המשיב

פרביז גמידוב (עציר) – הובא

ע"י ב"כ עוה"ד אנה שכטמן – ס. ציבורית

החלטה

לפני ערר על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת גזית), מיום 28/9/2010, בה נעתר בית המשפט לבקשת המשיב להורות על שחרורו בשל אי תחילת משפטו, לפי סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996 (להלן: "החוק"). בית המשפט הורה כי מאחר וחלפו יותר משלושים ימים מאז הוגש כתב האישום ולא בוצעה הקראה, יש להורות על שחרורו של המשיב בתנאים. בשולי ההחלטה נרשם כי בוצעה הקראה של כתב האישום.

בכתב האישום נשוא הערר, מייחסת העוררת למשיב עבירות אלימות כלפי אימו ובת זוגו. כתב האישום הוגש ביום 29/8/2010 ובצידו בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. בדיון שהתקיים למחרת, ביקשה ב"כ המשיב לדחות את הדיון לשם לימוד חומר הראיות וקבלת תסקיר שירות מבחן. בית המשפט קמא, חרף התנגדות המדינה, הורה על הפניית המשיב לשירות המבחן לקבלת תסקיר, ודחה את הדיון ליום 16/9/2010. בדיון שהתקיים במועד הנדחה ומשהתברר שלא הוגש תסקיר, נדחה הדיון ליום 18/10/2010 ובהנחה ועד למועד זה יונח תסקיר.

יוצא אפוא, שמניין 30 הימים בהם שהה המשיב במעצר, חלף וטרם בוצעה הקראה של כתב האישום. בנסיבות אלה, הוגשה הבקשה להורות על שחרורו של המשיב.

בית המשפט קמא, לאחר ששמע את טענות ב"כ הצדדים ועיין בפסיקה שהוגשה, קבע כי אין לבית משפט שיקול דעת לפי סעיף 60 לחוק, המהווה הוראה קטגורית, ומאחר וחלף יום מעבר למניין שלושים הימים, אין מנוס אלא לקבל את הבקשה ולהורות על שחרורו של המשיב בתנאים.

בערר נטען כי שגה בית המשפט קמא, שעה שסבר שאין לו אפשרות לדון מחדש במעצר, לאחר ביצוע ההקראה, ובהתאם להלכות פסוקות בעניין. עוד נטען כי שגה בית המשפט קמא שעה שלא נתן דעתו לזמן הקצר שבו היה המשיב עצור שלא כדין, וכן לנסיבות שגרמו להתארכות ההליך. בנוסף, נטען שהיה מקום גם לשקול את חומרת האישומים המיוחסים למשיב והסיכון הנשקף ממנו, אם ישוחרר. בדיון בערר היום טען ב"כ העוררת שהיתה הסכמה למעשה מצד ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום, כנדרש בסעיף 21 (ב) לחוק, והדבר לא נרשם בפרוטוקול הדיון מחמת שגגה. גם בכך טעם לטענת ב"כ העוררת לקבלת הערר.

ב"כ המשיב סבורה שלא נפלה כל שגגה בהחלטת בית המשפט קמא. כי הוראת סעיף 60 לחוק מחייבת את הקראת כתב האישום לא יאוחר מ- 30 יום ממועד הגשתו של זה, ואם לא נעשה הדבר, חובה להורות על שחרור המשיב, וכעולה הדבר מהלכה של בית המשפט העליון. עוד נטען כי לא נשקפת סכנה מהמשיב, הנעדר עבר פלילי, וכי העבירות המיוחסות לו אינן במדרג הגבוה, ובהבדל מההלכות אליהן הפנה ב"כ העוררת.

אכן, הוראת סעיף 60 לחוק מורה כי יש לשחרר מן המעצר נאשם אם חלפו שלושים יום מיום תחילת מעצרו, ומשפטו לא החל. אין ספק שככל שלא נעשה הדבר, המשך המעצר אינו חוקי. לעניין זה, יש לברר בראש ובראשונה מה משמעות המונח "ומשפטו לא החל" כקבוע בהוראת סעיף 60 לחוק, שכן אם עובדות כתב האישום הובאו לידיעתו של הנאשם, בדרכים אחרות, כך שהוא הבין את ההליך שהוגש נגדו, די בכך כדי לקבוע כי דרישת הסעיף התקיימה, שכן יהא בידו להיערך כראוי למשפטו (בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל; בש"פ 9130/07 נאסר נ' מדינת ישראל).

בנסיבות המקרה שלפני, סבורני כי אכן לא הוחל במשפטו של המשיב שלפני, והתכלית המהותית של הבנתו מה תוכן ההליך המתנהל נגדו, לא הושגה. אציין כי מהפרוטוקולים של בית המשפט קמא, עולה כי לא היה כל דיון בתשתית הראייתית, לא היתה הסכמה של פרקליטת המשיב לקיומה של זו, ואין בידי לקבל את טעמו של ב"כ העוררת כי המדובר בהשמטה טכנית של אי רישום הסכמת ב"כ המשיב לקיומן של ראיות לכאורה בכתב האישום. כאמור, מהפרוטוקולים של הדיונים בבית המשפט קמא, ברי כי לא היה כל דיון בנושא הראיות, לא היתה כל הסכמה לקיומה של תשתית ראייתית. לכן, המסקנה היא כי לא הוחל במשפטו של המשיב במסגרת 30 היום מאז נעצר, ולכן כמצוות סעיף 60 לחוק, יש לשחררו.

עם זאת, מורה ההלכה הפסוקה כי קיימת אפשרות לתקן את הפגם שנפל באי תחילת המשפט בחלוף 30 יום, מאז מעצרו של המשיב. לעניין זה קבע בית המשפט העליון בבש"פ 9997/07 גיאורגדזה נ' מדינת ישראל:

"בענייננו, ניתן היה לרפא את הפגם באמצעות חידוש ההליך וקיום הקראה בהקדם האפשרי. פיתרון זה היה בו כדי להבטיח לעורר את זכויותיו... תיקון זה היה בכוחו להביא, גם אם בדיעבד להגשמת תכליתו ומהותו של סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי. הגשמת תכלית זו עדיין אפשרית, אפוא, בנסיבות העניין שלפני..."