מדינת ישראל נ' אל סבאתין(עציר)

גזר דין

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של שהייה בלתי חוקית, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952.

על פי עובדות כתב האישום, ביום 13.7.11 בשעה 07:30 או בסמוך לכך, ברח' הכתרון בצור הדסה, שהה הנאשם בישראל ללא היתר כדין.

המאשימה מבקשת להשית על הנאשם עונש של מאסר בפועל ממושך שלא יפחת משישה חודשים, להפעיל מאסר מותנה שהוטל על הנאשם בת.פ. 50398-08-10 ולחייבו לשלם את גובה ההתחייבות שהוטלה עליו באותו תיק, אותה הפר עת ביצע את העבירה נשוא תיק זה, בסך 2,000 ₪.

לטענת הנאשם, לאור רמת הענישה בתיקים מסוג זה, בהתחשב בכך שהנאשם במעצר 47 יום ובהתחשב בכך שהוא ישב במעצר במהלך חודש הרמדאן, ניתן להסתפק בהארכת תקופת התנאי שהוטל על הנאשם בת.פ. 50398-08-10 הנ"ל.

כל צד הגיש פסיקה התומכת בטענותיו.

הנאשם יליד 1973. הנאשם נשוי לירושלמית ואב לארבעה ילדים, שהמבוגרת בהם היא בת 12. הנאשם נכנס לישראל על מנת לעבוד ולפרנס את משפחתו.

בתאריך 31.8.10 הורשע הנאשם בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל והוטלו עליו מאסר על תנאי בן שלושה חודשים וחתימה על התחייבות כספית בסך 2,000 ₪ שלא לעבור בתוך שנתיים מיום גזר הדין כל עבירה על חוק הכניסה לישראל (ת.פ. 50398-08-10 בבית משפט השלום ברמלה).

העבירה נשוא תיק זה בוצעה שנה לאחר שהורשע הנאשם בתיק הקודם וכאשר עונש של מאסר על תנאי תלוי ועומד נגדו.

הנאשם הודה במיוחס לו וחסך זמן שיפוטי.

בפסק דין שניתן ברע"פ 3173/09 פראגין נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים, 5.5.2009) התייחס בית המשפט העליון לרף הענישה בעבירות של שהיה בלתי חוקית ולשיקולים המנחים בעת קביעת העונש.

הגישה אותה אימץ בית המשפט בפסק הדין היא הגישה ההדרגתית.

על פי פסק הדין, בהנחה שמדובר בשהייה שנייה בישראל שלא כדין, העונש הראוי הוא עונש מאסר בפועל, למעט במקרים שנסיבותיהם האישיות חריגות, כאשר אורך המאסר צריך להיגזר מנסיבות המקרה והנאשם, כך שהנאשם יחוש שהדבר אינו כדאי.

עוד על פי פסק הדין, מי שמאסר על תנאי תלוי כנגדו, ניתן להחמיר עמו יותר ולהפעיל את המאסר המותנה בצורה מתאימה.

אשר להארכת תקופת התנאי, כפי שנפסק, "..הכלל שנקבע בסעיף 56 לחוק העונשין, הוא כי ביצוע עבירת התנאי מפעיל את המאסר המותנה, ויהא זה במקרים חריגים בלבד, ורק מטעמים שירשמו, שבית המשפט יהיה רשאי להורות על הארכת תקופת התנאי, אם שוכנע כי בנסיבות העניין לא יהא זה צודק להפעילו. אמנם, ככל שהפעלת התנאי היא אוטומטית, כך גדל כוחו המרתיע של המאסר המותנה (א' אנקר מאסר על תנאי (תשמ"א), 47), אולם חרף זאת ניתן שיקול הדעת לבית המשפט שלא להפעילו, כדי לאפשר לו, מקום שהצדק מחייב זאת, להעניק לנאשם הזדמנות נוספת ואחרונה לחזור לדרך הישר, וגם בחריג זה גלום עיקרון ההרתעה" (ע"פ 4517/04 מסרואה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 10.3.05)).

בגזר דין שניתן על ידי כב' השופט מילנוב בת"פ (שלום י-ם) 3405/09 מדינת ישראל נ' ארשיד (1.9.09) הוארך עונש המאסר על תנאי של ששה חודשים שנגזר על הנאשם. הטעם להארכת התנאי היה אורך תקופת התנאי, אשר בית המשפט סבר כי איננו פרופורציונלי.

בע"פ (מחוזי חי') 4927-05-09 מדינת ישראל נ' שחאדה (פורסם במאגרים, 21.5.09) התקבל ערעור על גזר דין של בימ"ש השלום אשר האריך תנאי שנפסק בהליך קודם לשנתיים נוספות וחייב את הנאשם לחתום על התחייבות בסך 20,000 ₪ שלא יחזור על העבירה בה הורשע שנתיים מיום מתן גזר הדין. המאסר המותנה היה של שמונה חודשים. דעת הרוב בערעור הייתה כי אין הצדקה להימנע מהטלת העונש המותנה. דעת המיעוט של כב' השופטת בר זיו הייתה כי אין לומר שבימ"ש טעה באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

בע"פ 1323/04 (מחוזי נצ') מדינת ישראל נ' פריחאת (פורסם במאגרים, 28.9.04) התקבל ערעור על גזר דין של בימ"ש השלום שהאריך מאסר מותנה בן ששה חודשים שהיה תלוי ועומד נגד הנאשם.

לא מצאתי כי יש מקום לסטות במקרה הנדון מהכלל ולהורות על הארכת תקופת התנאי וזאת מהטעמים הבאים:

אורך המאסר המותנה שהוטל על הנאשם בת.פ. 50398-08-10 אינו חורג באופן בלתי סביר מרמת הענישה שנקבעה בפסיקה לעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל.