מדינת ישראל נ' אייסו ואח'

החלטה

ביחס למשיב 1

הבקשה

1.בפניי בקשה למעצר עד תום ההליכים, לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה, מעצרים), תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

2.על-פי הבקשה ,קיימת עילה בדין למעצר המשיב 1 (להלן: "המשיב") עד תום ההליכים בתיק העיקרי, היות ובידי המבקשת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת האשמה; קיימת עילת מעצר כדין על-פי הוראת סעיף 21(א)(1)(א') ו-(ב') לחוק המעצרים; ולבסוף - אין בנמצא חלופת מעצר סבירה ומהימנה.

התגובה

3.אליבא דמשיב, אין הצדקה בדין לבקשה ודינה להידחות: אין בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לחילופין- המדובר בראיות שעוצמתן אינה מצדיקה מעצרו מאחורי סורג ובריח; בענייננו-שלנו, לא מתקיימת עילת מעצר כדין; ולבסוף - בידו חלופת מעצר סבירה, ראויה ומהימנה. הוא מציע, כי ישוחרר בתנאי ערובה כפי שיקבע על-ידי בית-המשפט, ובכלל זה מעצר בית מלא בבית הוריו. וכן, שאר הנאשמים והמעורבים בפרשייה, שוחררו ממעצרם בתנאי ערובה שונים, ויש להחיל, במקרה דנן, דין מעצר שווה.

כתב-האישום

4.המשיב עומד לדין בשתי עבירות: תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעף 273 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק") ובריחה, עבירה לפי סעיף 257(2) לחוק.

5.על-פי עובדות כתב-האישום, מעשה שהיה כך היה: ביום 19.7.10 שעה 05:00 או בסמוך לכך, ברחוב השקמה בצפת, תקף המשיב, שלא כדין, את השוטר ענאן חאג', בשעת מילוי תפקידו, (להלן: "השוטר") בכך שדחפו פעמיים. במעמד זה, אחז משיב 3 את המשיב במותניו, במטרה להרחיקו מהשוטר ולמנוע כבילתו על-ידי השוטר. בהמשך, תקף המשיב 2, שלא כדין, את השוטר. בהמשך, איים המשיב 2, שלא כדין, על השוטר, בכך ששיסה את כלבו שהיה עמו, מסוג אמסטף, בשוטר והכל בכוונה להפחיד את השוטר ולהקניטו. וכן, תקף המשיב 3 את השוטר ,שלא כדין, בכך שהיכה אותו בגבו. במעמד זה, ומשהודיע השוטר למשיב, כי הוא עצור בגין העבירה של תקיפת השוטר, פתח המשיב במנוסה מהמקום, ובכך הוא ברח ממשמורת חוקית שהוא נתון בה בשל עבירה פלילית.

דיון

המתווה הנורמטיבי

6.עניין המעצר לאחר הגשת כתב האישום מוסדר, מבחינה נורמטיבית, בסעיף 21 לחוק המעצרים, לפיו רשאי בית-המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, אם סבור הוא, כי הוכחו בפניו כל אלה: קיום ראיות לכאורה להוכחת האשמה (ס' 21(ב)), עילת מעצר (ס' 21(א)(1)) או ס' 21(א)(2)) והעדר חלופת מעצר (ס' 21(ב)(1)). כמו-כן, סבור בית-המשפט, כי המעצר במקרה הספציפי עובר מסננת "פיסקת ההגבלה", כאמור בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב - 1992 (להלן: "חוק היסוד").

נקודת המוצא היא, כי החירות האישית הינה זכות חוקתית. בעקרון, אין נוטלים ואין מגבילים אותה במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת (ס' 5 לחוק היסוד). הפגיעה בזכויות החוקתיות שעל-פי חוק היסוד, ובכלל זה הפגיעה בחירות האישית במעצר, תהיה רק בחוק ההולם את ערכיה של המדינה, כמדינה יהודית ודמוקרטית, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור, מכח הסמכה מפורשת בו (ס' 8 לחוק היסוד). כל רשויות השלטון, ובכלל זה הרשות השופטת, חייבות לכבד את הזכויות על-פי חוק היסוד (ס' 11 לחוק היסוד).

7."ראיות לכאורה" - מה משמע? חוק המעצרים לא הגידר את המונח המשפטי "ראיות לכאורה". ההגדרה נקבעה בהלכה הפסוקה. בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147, (1996) נפסק, מפי כב' הנשיא (בדימוס) ברק, כי:

"'ראיות לכאורה להוכחת האשמה' הן אפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר"

(ראו גם - בש"פ 929/99 מדינת ישראל נ' דחלה, פ"ד נב(1), 625, 629, 632-631 (1999); בש"פ 194/10 חמודה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 27.1.10).

8.לא למיותר להזכיר, כי במסגרת הדיון בבקשה מעין דא, מסתכל בית-המשפט על חומר החקירה הכולל הסתכלות כללית, מעין מבט-על ומהותי, ואינו מכריע במהימנותם של העדים. בית-המשפט אינו מביע את עמדתו האישית באשר למשקל הראיות. הוא בודק את חומר החקירה הכולל "על פניו", ובוחן אם ואם - לאו ישנו סיכוי סביר להוכחת האשמה, בסיום המשפט. רק בהגיעו לממצא חיובי, תהיינה ראיות לכאורה להוכחת האשמה. (בש"פ 8087/95 זאדה הנ"ל, שם; בש"פ 748/10 איסקוב נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 8.2.10).

עם זאת, יבחן בית-המשפט בהליך זה "... אם אין סתירות או פירכות הגלויות על פניהן, או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם, שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות...". (ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה, פ"ד לה(1), 355, 362 (1981); וראו - בש"פ 7194/97 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 403, 406 (1997); בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 18.4.10).

9.וכן על-פי הדעה הרווחת בקרב רוב שופטי בית-המשפט העליון, כאשר בדין נקבע, כי לצורך ההרשעה תידרש תוספת ראייתית, יש לבחון גם בהליך זה קיום תוספת ראייתית לכאורית (בש"פ 2543/94 מדינת ישראל נ' ביטון (לא פורסם); בש"פ 2580/97, 2605 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 415, 421 (1997); בש"פ 7194/98 כהן הנ"ל,בעמ' 409; בש"פ 10306/05 ותד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 26.4.10; בש"פ 8611/09 סטבינסקי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], 5.11.09).