1. לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים צ' זילברטל, א' אפעל-גבאי, א' פרקש) אשר קיבל את ערעורו של המשיב על החלטותיו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) במסגרתן נדחתה בקשת המשיב לביטול עיקול זמני והתקבלה תביעת המבקש לאישורו של העיקול האמור.
הרקע לבקשה
2. המשיב 1 (להלן: המשיב), עורך-דין במקצועו, מונה בחודש יולי 2003 ככונס נכסים לשם מכירת דירותיו של המשיב 2 (להלן: החייב). המבקש, הטוען לחובות של החייב כלפיו, הגיש בחודש ינואר 2004 תביעה כספית לבית משפט השלום נגד החייב, ובד בבד הגיש בקשה במעמד צד אחד למתן צו עיקול זמני כלפי המשיב, בה טען כי המשיב מחזיק בנכסים השייכים לחייב. רשם בית משפט השלום קיבל את בקשת המשיב והורה על הטלת עיקול זמני על נכסי החייב אשר היו, לכאורה, ברשות המשיב.
בעקבות קבלת צו העיקול ובהתאם להוראות המצויות בו, הגיש המשיב לבית המשפט מסמך שכותרתו "הודעה מטעם המחזיק", בו הודיע כי במועד קבלת צו העיקול לא היו בידיו כספים כלשהם המגיעים לחייב, וכי בדעתו להגיש בקשה לביטול צו העיקול, בהתאם לקבוע בתקנות 367 ו-376 לקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). כמו כן ביקש המשיב מבית המשפט להורות למבקש להמציא לו את העתק בקשת העיקול ונספחיה. יצויין, כי בסופו של דבר לא הוגשה על-ידי המשיב בקשה לביטול העיקול, ואילו המבקש, מצידו, לא הגיש בקשה לאישור העיקול, כנדרש בהוראת תקנה 378(א) לתקנות.
בחודש אוקטובר 2004 ניתן פסק דין על-ידי רשמת בית משפט השלום, בו התקבלה תביעתו הכספית של המבקש נגד החייב, לאחר שזה האחרון נמנע מלהתייצב לדיון ומלהגיש כתב הגנה. עוד נקבע בפסק הדין כי העיקול הזמני אשר הוטל כלפי המשיב הינו מאושר.
3. בעקבות אישור העיקול כאמור, פנה המשיב לבית משפט השלום וביקש את ביטולו של האישור. בית המשפט, בהחלטתו מיום 1.2.2005 (להלן: ההחלטה הראשונה), ביטל את פסק דינו של בית משפט השלום באופן חלקי, וקבע כי משלא נתבקשה תגובת המשיב לבקשת אישור העיקול, לא היה מקום לאשרו. עם זאת, בית המשפט נמנע מלקבוע כי תוקף העיקול פקע, וקבע כי נוכח העובדה שהמשיב הודיע בשעתו בתגובה לצו העיקול כי יש בכוונתו להגיש בקשה לביטולו, ונוכח העובדה שהוא לא הודיע על חזרתו מכוונה זו, לא היתה מוטלת על המבקש חובה לפנות בבקשה לאישור העיקול על מנת לשמר את תוקפו (כנדרש מהוראות תקנות 378(א) ו-380 לתקנות). משכך, קבע בית המשפט כי יש "להשיב את הגלגל לאחור", משל היו הצדדים מצויים בנקודת הזמן בה הגיש המשיב את הודעתו לבית המשפט בעקבות קבלת צו העיקול, במסגרתה הודיע כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול וביקש כי המבקש ישלח לו את החומר הדרוש.
בעקבות החלטתו זו של בית המשפט פנה המשיב לבית המשפט השלום והגיש בקשה לביטול העיקול. בית המשפט, בהחלטתו מיום 17.8.2006 (להלן: ההחלטה השניה), דחה את בקשת המשיב והותיר את העיקול על כנו, תוך חיוב המשיב בחלוקת התמורה שהתקבלה ממכירת נכסי החייב גם למבקש, בהתאם לגובה החוב של החייב כלפיו, כפי שנקבע בפסק הדין שניתן לטובתו בחודש אוקטובר 2004. עוד הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע פסק דינו, על מנת לאפשר לנושו של החייב אשר לטובתו החזיק המשיב בכספי החייב, לנקוט בהליך בו יעלה טענות כנגד תביעתו של המבקש כנגד החייב.
4. בעקבות החלטתו השניה של בית משפט קמא הגישו הן המבקש, הן המשיב, ערעור לבית המשפט המחוזי. המבקש ערער על הוראתו של בית המשפט לעכב את ביצוע פסק הדין, בעוד המשיב ערער הן על החלטתו הראשונה של בית משפט קמא, הן על החלטתו השניה. בפסק דינו מיום 17.5.2007, קיבל בית המשפט את ערעורו של המשיב, ומחק את ערעורו של המבקש, משהתייתר הצורך לדון בו. אליבא דבית המשפט המחוזי, צומת המחלוקת העיקרי שבין הצדדים התייחס למשמעות ההודעה שהגיש המחזיק בעקבות קבלת צו העיקול, בה הודיע על כוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול, ולטיב המהלכים בהם היו אמורים הצדדים לנקוט בעקבותיה. בית המשפט המחוזי קבע כי הודעת המשיב לפיה בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול אינה מייתרת את חובת המבקש להגיש בקשה לאישור העיקול, אשר בלעדיה יפקע תוקף העיקול, שכן אין המדובר בשני הליכים מקבילים. משכך, קבע בית המשפט כי עוד במסגרת החלטתו הראשונה היה על בית משפט קמא לפסוק כי תוקף העיקול פקע, וכן כי לא היה מקום לחייב את המשיב בהגשת בקשה לביטול העיקול. בסיום דבריו העיר בית המשפט, כי במידה לא מבוטלת התקלה בעקבותיה נדרש בית משפט השלום לבקשות הצדדים נבעה משגיאה של רשמת בית משפט השלום, אשר נענתה בחיוב לבקשת המבקש לאשר את העיקול כלפי המשיב, שעה שפסק הדין ניתן במעמד צד אחד כנגד החייב, אף שהדבר לא היה אפשרי במקרה דנן משלא הודה המשיב כי הוא מחזיק בנכסי החייב.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
טענות הצדדים
5. לטענת המבקש, לאור פסק דינו של בית המשפט המחוזי עולות מספר שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כך, טוען המבקש כי יש להבהיר האם מעמדו של מחזיק, במשמעותה של ההגדרה המצויה בתקנה 360 לתקנות - "אדם, זולת המשיב בבקשה לסעד זמני, אשר ברשותו מצויים נכסים שלגביהם נתבקש או ניתן סעד זמני", (להלן: מחזיק), אשר הודיע בתשובתו לצו עיקול כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול צו עיקול זמני בהתאם להוראות תקנות 367 ו-376 לתקנות, הינו במעמד של "מחזיק שהודה" או שמא של "מחזיק שלא הודה". אליבא דמבקש, הפרשנות המתחייבת מהוראת תקנה 376(א) לתקנות הינה כי מדובר דווקא ב"מחזיק שהודה". למסקנתו זו מגיע המבקש לאחר ניתוח לשון תקנה 376, ולאור ההגיון הטמון, לדבריו, ביסוד התקנה. עוד טוען המבקש, כי יש לקבוע האם בנסיבות בהן מודיע המחזיק בתשובתו לצו העיקול הזמני כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול העיקול הזמני, מוטלת חובה על מבקש צו העיקול הזמני להגיש בקשה לאישור העיקול, או שמא פטור הוא. המבקש מוסיף וטוען כי אם יתאפשר הן למחזיק להגיש בקשה לביטול העיקול, הן למבקש העיקול להגיש בקשה לאישורו, יגרור הדבר כפל הליכים, שכן אותה השאלה תועלה במסגרת שני ההליכים. לסיום טוען המבקש לחוסר תום-לב של המשיב, אשר פעל, לדבריו, מתוך ניגוד אינטרסים.
המשיב, מנגד, טוען כי אין הצדקה לדון בשאלות אותן מעלה המבקש, שכן אין הן עונות על הקריטריונים הקבועים בפסיקה לשם מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", מאחר ואין בהן כל חשיבות חוקתית או ציבורית; לא קיימות בעניין פסיקות סותרות של ערכאות נמוכות; ואין חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית. מוסיף המשיב, כי לשאלות אותן מנסה המבקש לעורר ישנו מענה ברור במסגרת הוראות התקנות הרלוונטיות, ומכל מקום, סומך הוא את ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל הפרשנות המוצגת בו. בהתייחסו לטענות המבקש לגופן, מרחיב המשיב ופורש את ההסדר המשפטי דהיום לאור האמור בתקנות ואת ההגיון הנעוץ בו, כמו גם את ההיסטוריה החקיקתית ואת ההסדר המשפטי הקודם. אליבא דמשיב, הודעת מחזיק כי בכוונתו להגיש בקשה לביטול עיקול זמני מצויה במישור שונה לחלוטין ביחס לשאלה אם נמצא הוא במעמד של "מחזיק שהודה" או של "מחזיק שלא הודה": הודעתו של המחזיק האמורה נועדה להטיל על מבקש העיקול חובה להמציא למחזיק את המידע הדרוש, זאת בניגוד לתשובתו של מחזיק אם קיימים בידיו נכסים של החייב, אשר היא המסווגת את מעמדו, אם כ"מחזיק שהודה" אם כ"מחזיק שלא הודה". משכך, לדידו של המשיב, להודעת המחזיק כי בדעתו להגיש בקשה לביטול עיקול זמני אין כל השלכה על תוקפו של צו העיקול הזמני, אשר פוקע אם לא מוגשת בקשה לאישורו בתוך פרק הזמן המותר.
בטרם אפנה לדון בבקשה גופא, אבקש להתייחס לבקשת המבקש מיום 7.11.2007, בה נתבקש מצידו היתר להגיש תגובה לתשובת המשיב. בקשה זו נסובה כולה על הטענה כי תשובת המשיב רצופה טענות עובדתיות שגויות. מאחר וממילא אין בית משפט זה, בדונו בבקשת רשות ערעור, נדרש לטענות כנגד קביעות עובדתיות של הערכאות דלמטה, לא מצאתי מקום להיענות לבקשתו זו של המבקש.
דיון
6. עיינתי בבקשה, בתגובת המשיב, בפסקי הדין של הערכאות דלמטה ובהחלטותיהן, ומצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק כאשר הן מעלות שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הצר של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). במקרה דנן, חרף נסיונו של המבקש להצביע על חשיבות משפטית עקרונית העולה מבקשתו, טענותיו נוגעות לאופן בו יישם בית המשפט המחוזי את ההסדר החקיקתי הקיים, ואין הן מעלות שאלה המצדיקה דיון בפני ערכאת ערעור שניה. מעבר לכך, אוסיף ואציין כי מסכימה אני עם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. למען הבהירות, אפרוש תחילה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לענייננו.
המסגרת הנורמטיבית