מ"ת
בית משפט השלום קריית שמונה
|
32353-08-15
06/09/2015
|
בפני השופטת:
אילנית אימבר
|
| - נגד - |
מבקשת:
מדינת ישראל
|
משיב:
יבגני ויינשטיין (עציר)
|
| החלטה |
בפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בהתאם לסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן; "חוק המעצרים"). בד בבד הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ניסיון תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו לפי סעיף 273 + 25 לחוק העונשין, ניסיון תקיפת עובד ציבור לפי סעיף 382א(א) +25 לחוק העונשין, החזקת אגרופן או סכין שלא למטרה כשרה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.
על פי עובדות כתב האישום, ביום 31.7.15 סמוך לשעה 10:30 הגיע המשיב לקופ"ח בחצור כשהוא מדמם ופנה לאחות בבקשה שתרגיעו. כשהגיעה רופאה וניסתה להרגיעו ולהפנותו למיון, הרים ידו ואמר כי יכה את שתיהן. עת הזמינו האחרונות משטרה, עזב המשיב את המקום. בהמשך לאותן נסיבות, חזר לקופה"ח וביקש מהרוקח תרופות. הלה הוציאו וביציאתו צייר המשיב על הדלת, בדמו. בהמשך לאותן נסיבות, נקראה המשטרה לאחר שהמשיב נצפה מסתובב ברחובות חצור כשהוא בלבוש מינימאלי ומדמם. השוטרים יגאל כשר (להלן: "השוטר כשר") ודוד שושן (להלן: "השוטר שושן") הבחינו בו, או אז החל לקללם המשיב ורץ לכיוון ביתו. בשלב זה הזמינו השוטרים מד"א למקום. עת נכנסו השוטרים ופרמדיק מד"א לבית, גרש אותם המשיב ולאחר שהשוטר שושן ניסה לשוחח עמו, החזיק המשיב במצית גז ואמר כי ידליק את עצמו. לאחר שפנה אליו אביו של שכנו בבקשה שיירד לאמבולנס, איים עליו המשיב כי יחתוך אותו ויוריד לו את הראש וכן הפנה דברי איום לעבר אמו. בהמשך, הועלה המשיב לאמבולנס והובל לביה"ח, כאשר השוטר שושן יושב לצדו. במהלך הנסיעה, הוציא המשיב מפיו להב סכין באורך 5 ס"מ וניסה לתקוף את השוטר שושן בחזהו. בשלב זה הורד המשיב מהאמבולנס, נעצר ונאזק ולאחר מכן המשיכו בנסיעה לביה"ח במהלכה קילל המשיב את השוטר שושן. בהגיעם לביה"ח ניסה המשיב לתקוף אח שהגיש לו טיפול. באותן נסיבות, שוחחה עמו הרופאה תוך שהוא צועק ומשתולל, תפס מספריים ושלח מבט מאיים לעבר השוטר שושן. רק לאחר שהשוטר שושן הוציא גז פלפל והודיע למשיב כי אם לא יחדל, ירססו, נרגע המשיב.
הדיון שנערך בפניי, נערך לאחר קבלת חוו"ד פסיכיאטרית אשר מצאה כי המשיב אכן כשיר לעמוד לדין.
על פי הנטען בבקשה, בידי המבקשת ראיות לכאורה להוכחת אשמתו הלכאורית של המשיב. בתמצית ראיות אלו כוללות: עדויות ודוחות פעולה של שוטרים, עדויות של עובדי קופ"ח, עדויות של עובדי ביה"ח זיו, עדות פרמדיק, עדויות שכניו של המשיב, תמונה של הסכין, ודוחות מוקד 100 ותמלול שיחות.
עוד נטען בבקשה כי העבירה המיוחסת למשיב ונסיבות המקרה מקימות עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים, שכן מעשיו של המשיב מהווים סיכון לביטחונם של המתלוננים ושל רבים אחרים, וזאת לאור העובדה כי מדובר בעבירת אלימות.
מוסיפה וטוענת המבקשת כי מסוכנותו של המשיב מקבלת משנה תוקף נוכח מצבו הרפואי והנפשי של המשיב, כעולה מחומר החקירה. כמו כן, למשיב עבר פלילי עשיר שעיקרו אלימות וסמים, הכולל הרשעות רבות ומאסר על תנאי. לאור האמור לעיל, המבקשת עותרת לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.
בדיון שנערך בפניי, חלקה ב"כ המשיב על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר ולחילופין טענה כנגד עוצמת הראיות והעדר עילה. לדבריה, התנהגות המשיב הייתה לגיטימית שכן נבעה בשל סירובו לקבל טיפול רפואי. לטענתה, הן הטיפול בבית והן בביה"ח נכפה עליו, וזאת למרות שעמדה לו זכות לגיטימית לסרב לטיפול רפואי. לביסוס טענתה הפנתה להודעות הצוות הרפואי והודעת השוטרים וכן להודעת המשיב עצמו שטען לאורך כל הדרך שאינו מעוניין בטיפול. ב"כ המשיב הוסיפה וטענה כי ישנו קושי ראייתי ביחס לעבירות עצמן והפנתה לחומר החקירה. לאור האמור לעיל, עתרה ב"כ המשיב לשחרורו המלא ללא כל תנאי מגביל.
ב"כ המבקשת הוסיפה ועמדה על מסוכנותו של המשיב ומשב"כ המשיב לא הציגה חלופת מעצר מתאימה, חזרה על בקשתה לעצור את המשיב על לתום ההליכים.