מ.י. ו.מ.לתכנון ובניה באר טוביה נ' חיימזון

בפני

שופט אלון אינפלד

הכרעת דין

האישום ההליך וגדר המחלוקת:

כתב האישום, כפי שתוקן, מייחס לנאשם עבירה של אי קיום צו שיפוטי. נטען כי הנאשם בעלים, חוכר או מחזיק של "משק מס' 13 במושב ערוגות הידוע כחלקה 4 במגרש 12 בגוש 2721". על פי כתב האישום, הנאשם לא קיים צו שיפוטי להרוס שתי סככות באותו נכס, שבנה ללא היתר, כפי שנצטווה במסגרת גזר דין בת.פ. 255/01. כן נטען כי הנאשם כבר הורשע פעם אחת באי הריסת אותן סככות במסגרת ת.פ. 20096/03.

טענתו העיקרית של הסנגור היא כי הנאשם מעולם לא הצטווה להרוס סככות בנכס האמור. שכן, בגזרי הדין הקודמים ובכתב האישום אצלנו (בנוסחו המקורי), תואר "הנכס" בו בוצעו העבירות כ"משק מס' 97 במושב ערוגות הכולל את חלקה/מגרש 12 בגוש 2721". זאת, בעוד כתב האישום דנן, לאחר תיקונו, מתאר את "הנכס" כמשק מס' 13 במושב ערוגות הידוע כחלקה 4 במגרש 12 בגוש 2721". לפיכך אין הוא מפר את צו ההריסה כנוסחו.

עוד טוען הסנגור כי בפועל, המדינה לא הוכיחה כלל כי המבנים לא נהרסו, שכן מפקח הבנייה לא ביקר כלל במקום הנכון ולא ראה את המבנים הנכונים אליהם מתייחסים כתבי האישום הקודמים.

ראיות התביעה התבססו על תיקי בית המשפט הקודמים; על עדות המפקח עם המסמכים שהגיש, בהם הודעת הנאשם; על עדותו של יו"ר הוועדה לתכנון ובנייה, אשר נפסלה בחלקה כעדות שמיעה, אך התקבלה בחלקה; וכן על מסמכים שהוגשו בהסכמה.

נטענה טענת "אין להשיב לאשמה". הטענה נדחתה והנאשם התבקש להשיב לאשמה. אולם, הנאשם בחר לממש את זכותו להימנע מעדות, לפי סעיף 161(ב) לחסד"פ. זאת, למרות שסנגורו הסביר לו כי הימנעות זו עלולה להביא לחיזוק הראיות נגדו. בהעדר פרשת הגנה, התובע סיכם לאלתר. סיכומי הסנגור נדחו, ואף ניתן לו להשלים את סיכומיו בעל פה.

יצוין כאן, ששני הצדדים ביקשו לראות את סיכומיהם לעניין ההחלטה שלא להשיב לאשמה, כחלק מן הסיכומים. ממילא יובן כי הכרעת הדין גם כן מהווה באופן חלקי חזרה מסוימת על הדברים שנאמרו באותה החלטה. יחד עם זאת, יודגש כי הכרעת הדין שונה מהותית מהחלטה שיש להשיב לאשמה, אף אם לא התקבלה ראיה אחת נוספת. זאת, משום שלצורך אותה החלטה די בראיות לכאורה ראשוניות וטכניות, אף אם אין בהם כדי להרים את נטל השכנוע, על פי המבחנים המינימאליים שנקבעו בע"פ 28/49 זרקא נ' מדינת ישראל פ"ד ד 504 ובע"פ 732/76 מדנית ישראל כחלון פ"ד לב(1)170. לעומת זאת, הכרעת הדין מרשיעה חייבת להתבסס על שכנוע באשמה לגופה מעבר לכל ספק סביר.

מבנה ראיות התביעה

ראיות התביעה מתחילות בת/1 ו- ת/2, הם תיקים קודמים של בית משפט זה, בהם הודה הנאשם והורשע. בת/1, הוא עמ"ק 255/01 הורשע הנאשם בבניית שתי סככות שלא כדין. בגזר הדין צווה הנאשם להרוס את אותם מבנים תוך זמן קצוב. בת/2, הוא עמ"ק 20096/03 הודה הנאשם והורשע בכך שלא הרס את אותן סככות במועד, כפי שצווה בתיק הראשון.

בהקשר זה מדגישה התביעה את העובדה כי הנאשם לא רק הודה באשמה באותם תיקים, אלא אף טען טענות לעונש אשר התייחסו לנסיבותיו ולבניית אותם מבנים. משמע, המשפט עסק במבנים שהנאשם עצמו בנה. כך, לדוגמא, בתיק הראשון ציין הנאשם כי ביקש היתר בנייה, בתיק השני מתאר ב"כ הנאשם מחלוקת בינו לבין הגורמים הרשמיים אם השימוש הנעשה במבנים נחשב לשימוש חקלאי, אם לאו. כזכור, הנאשם לא העיד כדי להסביר דבר אודות התיקים הקודמים ואת דבריו בפרוטוקולים שם.

התביעה מפנה עוד לת/4. זהו דו"ח אשר נערך על ידי המפקח ב"משק חיימזון" במושב ערוגות ביום 20.4.06. אז נגבתה הודעתו של "צביקה חיימזון", הוא הנאשם. בהודעה זו מאשר לכאורה הנאשם כי הוא יודע על צו ההריסה ביחס לשתי הסככות, מספר כי הגיש תכניות ביחס אליהן, מספר למה הן משמשות ואף מספר אודות משפט שמתנהל בעניינן. הוא נשאל "מה הקירות שנמצאים כרגע בבנייה" ומשיב שאילו הם קירות המופיעות בתוכניות לשם אחסנה.

משמע מת/4, כי בעת ביקור המפקח, הנאשם לקח על עצמו אחריות ולמעשה הודה במילים מפורשות כי לא הרס את המבנים נשוא צווי ההריסה. לא יכול להיות ספק של ממש כי המפקח ביקר במקום הנכון, שכן הוא התייחס לקירות הנמצאים באותה בבנייה, והנאשם התייחס אליהם בתשובתו. כזכור, הנאשם לא העיד כדי להסביר מה אמר למפקח ומדוע אין הדברים מהווים הודאה באשמתו. הנאשם גם לא העיד כדי להפריך את הטענה כי הוא זה אשר נחקר.

המפקח עצמו העיד ביחס לאותו ביקור. על פי התרשומת שלו, מביקורו באותו מקום (ת/4 עם ת/5), ועל פי הצילומים שצרף לתרשומת מאותו יום, הוא צילם מבנים, שהם לכאורה הסככות בהן מדובר. באחת התמונות נראות בתוך אחת הסככות קירות באמצע בנייה, אשר לכאורה הנאשם מתייחס אליהם בתשובותיו למפקח.

לכאורה, די במבנה הראיות עד כאן כדי להרשיע את הנאשם, וזאת בכפוף לוידוא פרטי מסקנות המפקח. הנאשם נצטווה להרוס מבנים, הוא הודה בפני המפקח שלא הרס אותם. זאת, בעוד הוא נחקר לכאורה במקום עצמו, אודות המבנים עצמם, לרבות לגבי עבודת בנייה נוספת הנעשית ומצולמת באותו מקום ובאותו זמן. הנאשם לא העיד ובכך חיזק את הראיות נגדו, הוא אף לא ענה לשאלות בית המשפט בעת כפירתו הכללית ובכך חיזק עוד את הראיות נגדו. לכאורה, ניתן לקבוע, על יסוד ראיות כאלה, מעבר לספק סביר, כי הנאשם לא הרס את המבנים נשוא כתבי האישום הקודמים.

טענות הסנגור

הסנגור טוען כי למרות ראיות אלה לא ניתן להרשיע את הנאשם. לשיטתו, העבירה לא הוכחה אפילו לכאורה. זאת, בעיקר על יסוד אי ההתאמה בין כתבי האישום הקודמים לבין כתבי האישום הנוכחיים.

עוד טוען הסנגור כי, למעשה, מפקח הבנייה לא ידע לתאר בצורה מדויקת את המקום בו ביקר, שכן מעבר לשמו של הנאשם, לא ידע בביטחון את הכתובת, ואף סתר עצמו בחקירתו לגבי המיקום. הסנגור אף ציין כי המפקח לא זיהה את הנאשם בתעודת זהות. לפיכך, לשיטת הסנגור, עדות המפקח ביחס למבנים בהם ביקר היא חסרת היא משקל.