לשכת עו"ד נ' עידן סובול

פסק דין

התובע, כיום כבן 70, שימש במשך עשרים ושש שנים בתפקידים בכירים בלשכת עורכי הדין. התובעת שימשה כעוזרתו האישית במשך כשלוש עשרה שנים. עבודתם הופסקה בשנת 1994 עקב חשדות לאי סדרים חמורים בהוצאה לאור של הלשכה. השניים הועמדו לדין והורשעו בביצוע מעשי מרמה, גניבה בידי נושא משרה והפרת אמונים. ההליכים הפליליים בעניינם הסתיימו, והרשעתם הפכה לחלוטה, רק בשנת 2004, דהיינו כעשר שנים לאחר פיטוריהם.

מסיבות שונות, אותן נפרט בהמשך, טרם נפלה עד עצם היום הזה – קרוב ל-20 שנה לאחר מועד פיטוריהם – ההכרעה בשאלה המרכזית העומדת להכרעתנו בתיק זה: האם בנסיבות סיום עבודת השניים יש מקום לשלול מהם את מלוא פיצויי הפיטורים להם היו זכאים, כטענת הלשכה, או שניתן להסתפק בשלילה חלקית. נדגיש שאין מחלוקת בין הצדדים בדבר כך שיש מקום לשלול לפחות חלק מפיצויי הפיצויים, ועל כן הסעד המירבי אותו מבקשים התובעים שנפסוק להם הינו 80% מפיצויי הפיטורים המלאים. כמו כן אנו מתבקשים לפסוק לשניהם פדיון חופשה וגמול מחלה.

העובדות

התובע, מר עידן סובול, החל לעבוד בלשכת עורכי הדין החל משנת 1968, תחילה כחשב הלשכה, והחל משנת 1982 גם כמנהל מדור ההוצאה לאור. התובעת, הגב' אורנה קסטוריאנו, החלה את עבודתה בלשכה בשנת 1981 בתפקיד קופאית ומזכירה ראשית של מדור ההוצאה לאור, ושימשה גם כעוזרת האישית של התובע.

ביום 22.3.94 החליט הוועד המרכזי של הלשכה על השעיית השניים, בשל חשדות שהתעוררו כנגדם בנוגע לחלקם באי סדרים שהתגלו בניהול כספי ההוצאה לאור ובגזברות הלשכה. זאת, עד קבלת דו"ח מבקר הלשכה (נ' 27-28 לכתב ההגנה). במהלך אפריל 1994 המליץ ממלא מקום מבקר הלשכה, על סמך ממצאי צוות המבקר הפנימי, להורות על פיטוריהם ללא תשלום פיצוי פיטורים. בהתאם, ביום 10.5.94 הודיע מזכ"ל הלשכה לתובע כי הוועד המרכזי החליט על פיטוריו לאלתר נוכח ממצאי הביקורת, שהתייחסו לרכישה ושכירת נכסים בשם הלשכה ללא הסמכה ואישור, להעברות כספים רטרואקטיביות עבור דמי שכירות ומסי ועד בית שלא כדין, ולתשלומים של מענקים כספיים לעובדים ללא הסמכה וללא אישור. הלשכה הודיעה לתובע כי היא רואה בו כמי שפעל תוך מעילה באמון וביצוע לכאורה של עבירות פליליות. בנסיבות אלה, הלשכה הודיעה לתובע כי שכר עבודתו במהלך תקופת השעייתו ישולם במלואו אולם הוא לא יקבל פיצויי פיטורים (נ/ 33 לכתב ההגנה). מכתב דומה נשלח גם לתובעת (נ/ 34 לכתב ההגנה).

עם סיום עבודת התובע, הלשכה שחררה לטובתו את הכספים שנצברו עבורו ברכיב התגמולים בקופת הגמל ובקרן ההשתלמות שלו, וכן הנפיקה לו תלוש שכר עבור מאי 1994 בו נערך לו לכאורה גמר חשבון (נ' 36-37 לכתב ההגנה). בדומה, הלשכה שחררה לתובעת את הכספים שנצברו ברכיב התגמולים בקופת הגמל ובקרן ההשתלמות טפחות ואף לה ערכה גמר חשבון (נ/ 38- 41 לכתב ההגנה).

השתלשלות ההליכים

בשנת 1994 הגישו התובעים תביעות לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה ומחלה, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי על עוגמת נפש והפסד הכנסה. התביעות הוגשו תחילה לבית הדין האזורי לחיפה, אך לאור הסמכות המקומית הועברו לדיון בבית דין זה (תב"ע נד/3-2015; תב"ע נד/3-2016).

הלשכה מצידה הגישה גם כן בשנת 1994 תביעה לבית המשפט המחוזי (ת"א 1923/94) כנגד התובע, אמה של התובעת ודודתה, שבה עתרה לביטול חוזי שכירות וחכירה של נכסי מקרקעין השייכים למשפחת התובעת, חוזים שערכו התובעים עבור הלשכה ובשמה. עוד כללה התביעה דרישה למתן סעדים כספיים בסך 684,406 ₪ כנגד התובע ואמה של התובעת ובסך 175,000 ₪ כנגד דודתה של התובעת (נ/ ט' לתצהיר התובע).

קרוב לארבע שנים מאוחר יותר, ביום 27.5.98, חתמו הצדדים על הסכם בוררות על פיו יועבר הדיון בתביעותיהם ההדדיות להכרעה בפני הבורר פרופ' דוד ליבאי (נ/ 1 לכתב ההגנה). בהתאם לכך, ביום 3.6.98 נענתה כב' הרשמת רות דייגי לבקשת הצדדים והורתה על עיכוב ההליכים בתביעות שהתנהלו בבית דין זה, ובמקביל ניתנה החלטה דומה גם על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (נ' ח' לתצהיר התובע).

ביום 28.9.99 הוגש כתב אישום נגד התובעים בבית משפט השלום בתל אביב (תיק פ 6682/99). כתב האישום תוקן שלוש פעמים, באחרונה ביום 17.5.00.

בסעיף האישום הראשון נטען שבינואר 1988 לערך קשרו התובעים ביניהם קשר, שתכליתו הוצאת כספים מהלשכה. התובע ניצל את מעמדו כדי לשכור בשם הלשכה נכסי מקרקעין השייכים למשפחת התובעת ברחוב יוסף הנשיא בתל-אביב. זאת, בסכומים מופרזים ובתנאים חריגים. בסופו של יום אף חכר התובע עבור הלשכה ומכספי הלשכה חלק מן הנכסים, לאחר ששופצו תחילה מכספי הלשכה לצורך הגדלת שוויים, והכל שלא בסמכות ומבלי שקיבל לכך כנדרש את אישור הגורמים המוסמכים בלשכה. בהתאם לעובדות כתב האישום, המבנים האמורים, שנשכרו כביכול על מנת לשמש מחסן וחדר ישיבות עבור ההוצאה לאור, כלל לא התאימו לייעוד זה. בנוסף לכך, הנאשמים הגדילו באופן פיקטיבי ורטרואקטיבי את דמי השכירות, וכן הורו על תשלום שרירותי ורטרואקטיבי של דמי ועד בית מוגדלים.

סעיף האישום השני התייחס לתובע בלבד, ובו הוא הואשם בכך שבמהלך פברואר 1994 הורה לחשבת הלשכה להכין דו"ח כוזב המסכם כביכול שעות נוספות שהועסקו בהן עובדי ההוצאה לאור בין נובמבר 1993 לינואר 1994. זאת, על מנת להעניק להם שלא כדין וללא אישור הגורמים המוסמכים בלשכה בונוסים שערכם עמד על 45,330 ₪, מתוכם התובעת קיבלה את הבונוס הגבוה מכולם.

בהכרעת דין שניתנה ביום 16.10.01 הרשיע בית משפט השלום (כב' השופט זכריה כספי) את שני התובעים בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע (גניבה בידי נושא משרה של תאגיד) לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין ובעבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 425. הנאשמת זוכתה מן האישום בגניבה בידי נושא משרה של תאגיד. התובע הורשע בנוסף בעבירות של גניבה בידי נושא משרה של תאגיד לפי סעיף 392 ובמסגרת האישום השני בעבירות של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 425 לחוק ורישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק.

ביום 31.12.01 ניתן גזר הדין בו נגזרו על הנאשם 12 חודשי מאסר בפועל, 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי בסך 10,000 ₪. על התובעת הוטלו 6 חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות, 12 חודשי מאסר על תנאי, וקנס כספי בסך 5,000 ₪.

הן התובעים והן המדינה ערערו. חלפו קרוב לשלוש שנים עד שניתן פסק הדין בערעור, ביום 19.9.04. בית המשפט המחוזי דחה את מרבית ערעורו של התובע (ע"פ 70235/02, מותב בראשות כב' השופטת (כתוארה אז) דבורה ברלינר)). עם זאת, נקבע שיש להפחית מסכום הגניבה שבו הורשע את שווי השוק של נכסי המקרקעין שהוחכרו, וכן לזכותו מחמת הספק מהעבירה של רישום כוזב במסמכי תאגיד, שנכללה באישום השני. ערעורה של התובעת על הכרעת הדין נדחה (ע"פ 70342/02). לעומת זאת, התקבל ערעור המדינה (ע"פ 70303/02) על זיכויה של התובעת מעבירה של גניבה על ידי נושא משרה בתאגיד. ערעור התובעים על גזר הדין נדחה.

בקשת רשות ערעור שהגיש התובע לבית המשפט העליון נדחתה בהחלטה מיום 13.3.05 (רע"פ 9724/04, כב' השופט (כתוארו אז) מישאל חשין). בהתאם לכך, ביום 2.5.05 החל התובע לרצות את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו.

בכל השנים הללו, מסיבות בהן נדון להלן, לא החלו הליכי הבוררות בתביעות האזרחיות, הליכים שכפי שציינו קודם לכן הסכימו עליהם הצדדים עוד בשנת 1998.

בשנת 2008 נודע ללשכה שקיים רישום עיקול זמני על בית הפרקליט, עיקול שהוטל עוד בשנת 1994 לבקשת התובעים במסגרת התביעה שהגישו. ביום 21.2.08 הגישה הלשכה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בקשה לביטול העיקול, שהועברה לדיון בבית דין זה (בש"א 5293-08). בדיון שהתקיים ביום 25.11.10 בפני כב' הרשמת עדי ריכטמן, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה העיקול יבוטל ותביעותיהם של התובעים בבית הדין (נד/3-1180 ונד/12-3099) יוגשו מחדש, תוך שמירת מלוא טענות ההגנה של הלשכה, ובכלל זה טענתה בדבר התיישנות התביעה.