לוי ואח' נ' סאסי ואח'

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רובין, סגן נשיאה) מיום 29.1.13 בתא"מ 23609-12-11, בו התקבלה תביעת המערערים נגד המשיבה מס' 3 (להלן: "החברה"), אך נדחתה תביעתם נגד מנהלי החברה, המשיבים מס' 1-2 (להלן: "המשיבים").

התביעה שהוגשה לבית משפט קמא

לבית משפט קמא הוגשה תביעה בסדר דין מהיר. בכתב התביעה נטען כי המערערים הם בעלי עסק להפצה של עלונים וכרזות פרסום בשם "המפרסמים". המשיבים הם מנהלי החברה. החברה הפעילה מועדון בירושלים בשם "קונסטנטין" (להלן: "המועדון"). החל מחודש מרץ 2011 התקשרו המערערים עם המשיבים בהסכם להפצת והדפסת חומר פרסומי של המועדון, וביצעו עבודות כאמור בהתאם למוסכם, במהלך החודשים מרץ-אפריל ויוני 2011. עבור עבודות אלו הפיקו המערערים למשיבים ארבע חשבוניות לתשלום בסך מצטבר של 16,356 ₪. למעט החשבונית הראשונה מחודש מרץ בסך 2,320 ₪, אשר נפרעה במלואה רק בחודש אוגוסט 2011, החשבוניות האחרות בסך מצטבר של 14,036 ₪, לא נפרעו. המערערים ניסו פעמים רבות לבוא בדברים עם המשיבים בכדי לקבל את תמורת העבודה שביצעו, אך כשלו בניסיונותיהם. בתחילה הוגשה על ידי המערערים תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות (ת"ק 15063-09-11). תובענה זו נמחקה ולאחר מכן הוגשה התביעה הנדונה לבית משפט השלום. הסכום שתבעו המערערים הינו 30,246 ש"ח, הכולל את תשלום התמורה ופיצוי על נזקים ממוניים ובלתי ממוניים שנגרמו להם.

המשיבים טענו להיעדר יריבות בינם לבין המערערים מאחר ופעילותם נעשתה במסגרת החברה, בשמה ועבורה. הם טענו כי המערערים הפרו את ההסכם בכך שלא הפיצו כהלכה את החומר הפרסומי, ולפיכך הם אינם זכאים לתשלום מעבר לזה שקיבלו.

פסק הדין מושא הערעור

בית משפט קמא קיבל כאמור את תביעת המערערים נגד החברה. בפסק דינו קבע כי טענות המשיבים בעניין הפרת החוזה דינן להידחות, תוך שהוא מפנה לתמלול של עשרות מסרונים שהוחלפו בין הצדדים, מהם עולה כי המערערים חזרו ודרשו, שלא לומר התחננו, לקבל את התמורה המגיעה להם, אך המשיבים דחו אותם בלך ושוב בתואנות שונות. יחד עם זאת, מעולם לא עלתה כל טענה בפיהם של המשיבים בדבר הכחשת החוב או טענה כלשהי כלפי העבודה שבוצעה על ידי המערערים. לפיכך קבע בית המשפט כי טענות אלו הינן טענות שנטענו בדיעבד לצורך המשפט ואין לתת בהן כל אמון, לעומת עדויות המערערים אשר עשו רושם מהימן, עקבי וסדור.

בד בבד, דחה בית המשפט קמא את התביעה האישית נגד המשיבים, תוך שהוא דוחה את הטענות לעניין חבותם האישית של אלו כלפי המערערים. בסוגיה זו קבע בית המשפט כי מאחר וההסכם שנכרת בין הצדדים אבד ולא הוגש כראיה, אין כל הוכחה כי נחתם על בסיס אישי בין מי מהמשיבים לבין המערערים ולא בשם החברה. אשר להצעת המחיר, שהוגשה על ידי המערערים, אשר כותרתה הייתה "הצעת מחיר/הסכם עבודה חודשית עבור קונסטנטין לדודו" קבע בית המשפט כי זו מלמדת על כך שאין עילה לתביעה נגד המשיב מס' 1 (להלן: "רן"), אשר לא נזכר בה כלל, ואילו בנוגע למשיב מס' 2 (להלן: "דודו") סבר בית המשפט כי הטענה להתקשרות מול דודו נסתרה נוכח הרישום בחשבוניות שהנפיקו המערערים. אותן חשבוניות נערכו על שם "הקונסטנטין" בלבד, מבלי שהוזכר בהן שמו של דודו. עוד קבע בית משפט קמא, כי לא הונחה בפניו תשתית עובדתית מינימאלית אשר תצדיק את הרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין החברה לבין המשיבים לשם הטלת אחריות אישית עליהם.

לאור האמור, קבע בית המשפט כי על החברה לשלם למערערים סך של 14,036 ₪ בגין החשבונות שלא נפרעו; סכום של 74 ₪ עבור פירעון החשבונית של חודש מרץ באיחור וסכום של 5,000 ₪ עבור עוגמת הנפש שנגרמה למערערים בשל התנהגותם של המשיבים, הטרחה והמאמץ שנדרשו להשקיע לצורך "ריצות" אחרי המשיבים, ההשפלה ומפח הנפש שהיו מנת חלקם לנוכח התחמקויותיהם של המשיבים. הסכום הכולל שבו חויבה החברה הועמד על 21,110 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום, ובתוספת הוצאות ושכר טרחה בסך של 3,500 ₪. אף שבית משפט קמא דחה את התביעה כלפי המשיבים, הוא לא חייב את המערערים בהוצאות לטובתם "בשל התנהגותם הבלתי ראויה והתחמקויותיהם מהתובעים".

הטענות

בערעור שבלפני, טוענים המערערים כי יש לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבל את תביעתם גם נגד המשיבים. בבסיס עמדת המערערים עומדת העובדה כי החברה לא קיימה את פסק הדין ולא שילמה דבר למערערים, ואף אינה מתכוונת לעשות כן.

לטענת המערערים בית משפט קמא טעה בכך שדחה את התביעה נגד המשיבים וזאת בשל מספר נימוקים: המשיבים לא צירפו כל ראיה אשר תעיד על כך שהחברה היא בעלת מועדון "הקונסטנטין" ולא הם; בכל מגעיהם עם המערערים המשיבים מעולם לא טענו כי הם פועלים כמנהלים של חברה ולא הזכירו כלל את העובדה כי המועדון מוחזק על ידי החברה או ציינו את שם החברה; במסגרת הצעות המחיר וטיוטות ההסכם שהוחלפו בין הצדדים, לא ציין דודו את החברה כצד להסכם ולא העמיד אותם על טעותם (בעניין זה מפנים המערערים לעדותו של דודו שבה ציין כי "הרבה פעמים אנשים מתבלבלים" (פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 13 ש' 21)). כנגד דחיית התביעה בקשר לרן בשל אי ציון שמו במפורש בהצעת המחיר, טוענים המערערים כי תמלול השיחות בין הצדדים מלמד על מעורבותו הברורה, אף אם לא הוזכר בפירוש בכתובים. טענה נוספת היא כי המשיבים לא מסרו לבית המשפט תשובה לשאלה האם התבקש קיזוז מס תשומות על חשבוניות המס שהונפקו להם על ידי המערערים, ובשם מי התבקש קיזוז כזה, וזאת חרף החלטה מפורשת של בית משפט קמא.

לאור האמור טוענים המערערים להרמת מסך, בנימוק שהמשיבים עצמם לא הקפידו על הקיום הנפרד של האישיות המשפטית של החברה. עוד טוענים הם כי התנהלותם של המשיבים עולה לכדי חוסר תום לב קיצוני, המצדיק הטלת אחריות אישית עליהם, אף בתפקידם כאורגן של החברה שפועל בשמה.

בדיון שהתקיים בערעור הוסיפו המערערים וטענו כי לכל אורך מערכת היחסים בין הצדדים לא נאמר דבר על התקשרות עם חברה אלא עם האחים סאסי. הם נשענים על האמור בתמליל המסרונים שגם ממנו נלמד כי דודו מתייחס לחוב בגוף ראשון וכן לפעולות שהוא עושה כדי להביא לתשלום.

המשיבים טוענים כי יש לדחות את הערעור והם תומכים במסקנותיו של בית משפט קמא. לשיטתם המדובר בקביעות עובדתיות שאין להתערב בהן ובמסקנות הנובעות מקביעות אלה. מסקנותיו של בית המשפט מאי הגשת החוזה כראיה, ומהעובדה שהשם "קונסטנטין" צוין בחשבוניות המס ובכרטסת ולא שמם של המערערים תומכות במסקנות אלה ולפיכך לדעתם אין עילה להרמת מסך.

בדיון שהתקיים טענו המשיבים כי כתב התביעה שהוגש תחילה לבית משפט לתביעות קטנות הופנה גם הוא אל החברה. כן הפנו המשיבים לכך שמתמלילי המסרונים עולה כי באחד מהם (מיום 20.6.2011) כתב דודו לאחד המערערים "אחי סליחה על השעה, תבדוק לי על הבוקר של איזו חברה הצ'ק שקיבלתם?...". מכאן, כך הטענה, היו המערערים יכולים לדעת כי התקשרו עם חברה לפחות במועד זה. עוד נטען כי המערערים קיבלו לידיהם שיק אחד שנמשך על ידי החברה וגם ממנו היו יכולים לדעת עם מי התקשרו.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לקבל את הערעור ביחס לדודו, ולדחות אותו באשר לרן, כמפורט להלן.

כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים וקיצוניים המגלים שגיאה עקרונית בסיסית. זאת בשל היתרון שיש לזו בהתרשמות הבלתי אמצעית מן העדים (ע"א 4839/92 גנץ נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 755 (1994); ע"א 560/84 נחמן נ' קופת חולים של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, פ"ד מ(2) 384, 387 (1986), ע"א 989/03 א' חטר-ישי משרד עורכי דין נ' חיננזון, פסקה 21 (26.1.2005)). בית משפט קמא הכריע, על סמך הראיות שהובאו בפניו, כי רן לא חתם על ההסכם והוא לא מוזכר בו, ולפיכך אין רגליים לתביעה נגדו. דודו עצמו העיד אמנם כי רן, שהוא אחיו, הוא שותפו, יחד עם זאת מתוך הראיות נלמד כי דודו הוא זה שטיפל בקשר עם המערערים והוא זה שעמד מולם בעת המשא ומתן טרם ההתקשרות ובמהלכה, ולאחר מכן היה גם איש הקשר מולם בכל הנוגע לתשלום (ר' פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 12 ש' 25-32). עיון בתמלול המסרונים בין הצדדים שצירפו המערערים לתביעתם, אינו מעלה כמעט דבר ביחס לקשר בין רן לבין המערערים או הידברות שהייתה ביניהם. תמלול זה מתאר שתי הודעות בלבד מצד המערערים, להם רן כלל אינו עונה למעט תשובה אחת קצרה ולקונית מצדו באחת מהפעמים "אני חוזר אליך". לאור האמור, אינני מוצא כי יש מקום להתערב במסקנתו העובדתית של בית משפט קמא, אשר דחה את התביעה כנגד רן בשל חוסר יריבות שכן לא הונחה תשתית ראייתית לתביעה אישית כלפיו.

שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לאחריותו של דודו. כפי שקבע בית משפט קמא, דודו היה הדמות הדומיננטית אתה ניהלו המערערים את המשא ומתן ואת ההתנהלות העסקית לאורך חיי ההסכם, והדבר ניכר הן מהצעות המחיר והן מתמלול המסרונים בין הצדדים. בית המשפט אף פסק כי דודו לא התכחש לחוב הקיים, וכי בהתנהלותו החמקנית אילץ את המערערים לשוב ולרדוף אחריו בכדי לקבל את כספם, באופן שהוסיף ממד של השפלה ומפח נפש. לצד מסקנות עובדתיות אלו, קבע בית המשפט כי אין להטיל על דודו אחריות אישית, מהנימוקים שפורטו לעיל. לכך אין בידי להסכים.