לוונשטיין נ' מדינת ישראל ואח'

לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 6637/16 מיום 18.4.2017, שניתן מפי השופט ע' פוגלמן ובהסכמת השופט י' עמית כנגד דעתו החולקת של השופט מ' מזוז. בפסק הדין נדחתה עתירתה של המבקשת ונפסק שהמדינה אינה מנועה לכלול תנאי סף במכרז למשרת ניהול בית החולים וולפסון בחולון שלפיו על המתמודד להיות רופא בעל רישיון – תנאי שמנע מהמבקשת להציג את מועמדותה למשרה זו.

רקע

1. המבקשת ביקשה להציג את מועמדותה למשרת מנהלת בית החולים וולפסון בחולון. לכן, היא קיימה דין ודברים עם גורמים שונים על מנת שבמכרז שיתפרסם לתפקיד לא ייכלל תנאי סף שלפיו המתמודדים על המשרה יהיו רופאים בלבד. בקשתה נענתה בשלילה ולכן עתרה לבית המשפט. טענתה העיקרית של המבקשת נסמכה על סעיף 26 לפקודת בריאות העם, 1940. בסעיף זה נקבע כי "בבית חולים המתנהל בידי מי שאיננו רופא בעל רשיון ימונה מנהל רפואי שהוא רופא בעל רשיון, אשר ייעץ למנהל בנושאים הרפואיים של בית החולים". לטענת המבקשת, סעיף זה קובע למעשה שיש לאפשר מינוי של מנהלי בתי חולים שאינם רופאים. לפיכך, נטען שתנאי סף במכרז שלפיו רק רופא יוכל להתמודד על תפקיד של מנהל בית חולים הוא תנאי המנוגד לחוק ודינו להתבטל. המבקשת הוסיפה וטענה טענות שונות בנוגע לפגיעה בחופש העיסוק שלה, היעדר סבירות בהחלטת המדינה והיעדר עקביות בעמדת המדינה. מנגד, המדינה טענה שאף שלפי סעיף 26 לפקודת בריאות העם מי שאינו רופא יכול לשמש כמנהל בית חולים, סעיף זה הוא סעיף אסדרתי שלא מורה באופן מחייב על כל בתי החולים הממשלתיים לפתוח את משרות הניהול שלהם גם למי שאינם רופאים. כמו כן, נטען שתנאי הסף המדובר הוא סביר ונובע מטעמים ענייניים.

2. בפסק הדין מושא הבקשה נדחתה העתירה. בית המשפט סקר את הדין החל על הסוגיה וקבע שהמדינה מוסמכת לקבוע את דרישות התפקיד הרצויות בנוגע לתפקיד הנדון. בהמשך לכך נקבע כי סעיף 26 הנזכר לפקודת בריאות העם אינו שולל את סמכותה של המדינה להוסיף תנאי סף למשרת מנהל בית חולים כך שיהיה רופא. כמו כן, נקבע שהצבת הדרישה שמועמד לניהול בית החולים יהיה רופא איננה חורגת ממתחם הסבירות.

           על פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפניי.

טענות הצדדים

3. המבקשת טענה שיש לקיים דיון נוסף בפסק הדין, תוך שהדגישה כי אין בכוונתה לתקוף את המכרז הקונקרטי שביחס אליו הוגשה העתירה, אלא "להעמיד את הסוגיה העקרונית שבדיון על מכונה" (עמ' 2 לבקשה לדיון נוסף מיום 3.5.2017). לטענת המבקשת ישנה חשיבות לדיון שכזה כיוון שבפסק הדין מושא הבקשה נקבעו הלכות חשובות וקשות. בין הלכות אלו ציינה המבקשת שנקבע שהממשלה בכובעה כמעסיקה רשאית לפעול בניגוד לחקיקה אותה היא יזמה בכובעה כרגולטור, שישנה הפרדה בין המדינה כמחוקקת לבין המדינה כמעסיקה, שסעיף 26 לפקודת בריאות העם הוא הוראה אסדרתית ושהמדינה מחויבת פחות ממעסיקים אחרים להימנע מפגיעה בחופש העיסוק ובשוויון ההזדמנויות.

4. מנגד, טענה המשיבה 2 שבפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה וכי הוא לא סותר הלכות קודמות. כמו כן, נטען שפסק הדין לא פגע בעקרונות יסוד של השיטה ושהבקשה דנן היא למעשה ניסיון לערער על קביעתו של בית המשפט. המדינה הביעה גם היא עמדה דומה וטענה שיש לדחות את הבקשה כיוון שלא נקבעה כל הלכה בפסק הדין אשר מצדיקה לקיים דיון נוסף בעניין. אציין, כי פרופסור יעקב ובר ביקש להצטרף להליך כעותר ציבורי ולהביע את עמדתו.

דיון והכרעה

5. דין הבקשה להידחות. כפי שציינה המבקשת, הבקשה דנן היא למעשה בקשה לקיומו של דיון תיאורטי אשר אין לו השפעה קונקרטית על זכויותיהם של בעלי הדין במקרה הנדון. הליך הדיון הנוסף לא נועד לעניינים שכאלו (ראו: דנ"פ 1668/13 ארביב נ' מדינת ישראל, פס' 7 (6.6.2013)). עם זאת, ובשל אופי הסוגיה, אוסיף ואזכיר כי לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, יש להיענות לבקשה לקיום דיון נוסף רק מקום שנפסקה הלכה חדשה וקשה או הלכה הסותרת הלכות קודמות של בית משפט זה. בהקשר זה נקבע בפסיקה כי:

"אכן, עד שנדע אם דברים שאמר בית-המשפט העליון בפסק-דין עולים הלכה, חייבת אותה הלכה לגלות עצמה על-פני פסק-הדין. וגילוי-פנים בהקשר ענייננו פירושו הוא זה, שבית-המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ולא עוד אלא שביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש; כך, לא פחות" (דנ"א 4804/02 רביזדה נ' גולדמן (19.8.2002)).

           במקרה דנן, פסיקתו של בית המשפט נסמכה על פרשנות הדין החל על הסוגיה ובחינת סבירות החלטות המדינה. בניגוד לטענות המבקשת, בית המשפט לא ביקש לחדש הלכות בתחום הפרשנות והסבירות, אלא יישם את הדין בעניינים אלו על המקרה. כידוע, אין ביישום שכזה כדי להצדיק דיון נוסף (דנג"ץ 2630/14 ריינר נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פס' 15 (23.10.2014)). בנוסף, טענותיה של המבקשת בנוגע להלכות נוספות שנקבעו בפסק הדין אינן יכולות להתקבל. למשל, בית המשפט לא קבע שהמדינה יכולה לפעול בניגוד לחקיקה, אלא שפעילות המדינה במקרה דנן אינה מנוגדת לחקיקה. כמו כן, לא נקבעו ההלכות שהמבקשת טענה להן בסוגיית חופש העיסוק ובכל אופן הדברים בהקשר זה נאמרו בבחינת "למעלה מן הצורך" ותוך הדגשה כי "אין מקום לקבוע מסמרות בשאלה זו בענייננו אנו" (פס' 34-33 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן). לפיכך, בסופו של דבר דומה שעיקר הבקשה לדיון נוסף הוא בניסיון לערער על פסיקתו של בית המשפט. לא לשם כך נועד ההליך של דיון נוסף ולכן אין בידי להיענות לבקשה זו (דנג"ץ 5019/13 בית הדין השרעי לערעורים בירושלים נ' פלונית, פס' 7 (14.8.2013)). משמצאתי שאין לקיים דיון נוסף בענייננו, מאליה מתייתרת בקשת ההצטרפות הנזכרת של פרופסור יעקב ובר.