פסק דין
התובע הגיש תביעה כנגד הנתבעת בגין נזק רכוש שנגרם לכלי רכבו כתוצאה מאירוע התאונה שארעה ביום 2.10.10, כאשר לטענת התובע בעת שהסיע נוסעת, התובע הינו נהג מונית, ברחוב גורדון בתל אביב, מספר מטרים לפני רמזור ברחוב החוצה רחוב דיזינגוף, ביקשה הנוסעת שהתובע יעצור.
לטענת התובע, הוא אותת, עצר ככל הניתן כשהוא נצמד לצד ימין של הדרך, שם חונות מכוניות בניצב לכביש. הנוסעת פותחת את הדלת וכך נגרם אירוע התאונה.
לטענת התובע, הוא לא הבחין בנתבעת, אשר רוכבת על אופנוע בצד ימין של הכביש עד לאירוע התאונה.
לאחר שהוגשה התביעה, אשר נתמכת בחוות דעת של שמאי, הוגשה על ידי התובע בקשה ביום 11.8.11, 3 ימים לפני מועד הדיון, לצורך צירוף מסמך לתיק, באותו היום ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לפיה הופנתה תשומת לבו של התובע לכך שכל חוות הדעת לא צורפה.
חוות הדעת צורפה במהלך הדיון, לטענת התובע, פנה למר יהודה עזר לצורך עריכת חוות הדעת, בין היתר, משום שהנתבעת טענה בכתב ההגנה כי הפגיעה בדלת ימין אחורית של המונית היתה עם ירך שמאל.
לא ברור מדוע היה צורך בחוות הדעת, שהרי מה לנו יותר מאשר עדותו של התובע, הנזק שנגרם בכלי הרכב לדלת ועדותה של העדה הנוספת שהיה על התובע להעיד, אותה נוסעת שלא זומנה לדיון.
גם בהעדר העדת העדה הנוספת לא היה צורך באותה חוות דעת. עניין זה נמצא בשיקול דעת של בית המשפט לעניין האחריות של הנתבעת לנזק, לרבות התייחסות לטענות הנתבעת, אשר במהלך הדיון טענה בעיקר ביחס לגובה הנזק, באשר לאותם נזקים נטענים בחלק הקדמי של המונית.
יוצא אפוא, כי הנתבעת לא הכחישה את הנזק לדלת, אלא שלדידה, המרחק בין אותו הנזק לבין הסכום בחוות הדעת רחוק.
ביחס לאחריות לקרות האירוע – התובע העיד, כי עצר, תוך שהוא למעשה חוסם את נתיב הנסיעה הימני.
במקום שבו ארע האירוע ישנם שני נתיבים לאותו כיוון נסיעה לצד ימין, ישנם כלי רכב חונים, הנוסעת שנסעה עם התובע במונית ביקשה מהתובע לעצור, כאשר בכיוון נסיעתו מופע הרמזורים בצומת שהיה מרחק מספר מטרים מהמקום שבו הוא עצר היה אדום.
הנוסעת פתחה את הדלת, למותר לציין את החובה של נקיטת אמצעי זהירות של מי שפותח את הדלת, במיוחד יפים הדברים כאשר התובע שהינו נהג מונית הסביר כי ישנה מצוקת חניה במקום, דהיינו – כאשר הנוסעת ביקשה מהתובע לעצור, היה התובע ממילא במצב של עצירה, כאמור מופע הרמזורים בכיוון נסיעתו היה אדום ומשכך, הורה לנוסעת לרדת, כאשר הנוסעת פתחה את הדלת, רוכבת האופנוע, הנתבעת, חלפה במרווח שהיה בין כלי הרכב שחנו לבין המונית וכך ארע אירוע התאונה.
לא יכולה להיות מחלוקת לפיה הנוסעת פתחה את הדלת, על כך העיד התובע וגם הנתבעת. אלא שלטענת הנתבעת, הנזק נגרם כתוצאה מפגיעה של הירך בדלת, הנזק, כפי שניכר במונית, בדלת הימנית האחורית, מעיד על כך שהשפשוף נוצר כתוצאה ממגע בין שני כלי הרכב, מוקד הנזק כמו גם סוג הנזק אצל המונית מאשר כי זה לא נגרם כתוצאה מהמכה מהירך, אלא כתוצאה ממגע בין שני כלי רכב, מגע קל.
התובע העיד, כי לא הבחין בנתבעת עובר לקרות האירוע, משכך לא מצאתי מקום שלא לקבל את עדותה של הנתבעת לנסיבות קרות האירוע, לפני גרימת הנזק.
הנזק נגרם כאמור בהכרח לאחר שהנוסעת פתחה את הדלת, בטרם הספיקה להוריד את הרגל לצורך יציאה, על כך ניתן כאמור ללמוד מהעובדה שהקצה התחתון של דלת המונית האחורית קיבל כיפוף לכיוון חיצוני. דהיינו – בהכרח הדלת היתה פתוחה.
ביחס להתנהגות הנתבעת, אשר רוכבת על אופנוע, גם לכך יש ליתן את הדעת, שהרי מדובר בנתיב נסיעה אחד, כאשר הנתבעת העידה שלא היה מקום לנסוע בכביש בין שני הנתיבים, משכך נסעה בצד ימין של הנתיב כאשר משמאלה כלי רכב אשר נוסעים בנתיב הימני מבין שני הנתיבים ולימינה כלי רכב חונים.
נסיעה בצד ימין של הכביש כאשר מדובר בנתיב אחד מהווה סיכון וסכנה למי שעושה שימוש בכביש.
ביחס לאחריות של שני כלי הרכב, לא היה מקום מטעם התובע להתיר לנוסעת לרדת באמצע הכביש בסמוך לצומת, בוודאי מבלי שזו תנקוט במשנה זהירות, כאמור חלה חובה על פי פקודת התעבורה על מי שפותח את הדלת לעשות כן רק לאחר שווידא שניתן לעשות כן מבלי שזה יהווה הפרעה לתנועה.
האחריות לקרות האירוע בנסיבות העניין רובצת על הצדדים בחלקים שווים ביניהם.
ביחס לגובה הנזק – התובע צרף חוות דעת אשר מתייחסת לנזק ולתיקונו, כאשר התובע העיד שכלי הרכב נמכר שבועיים לאחר מכן, לטענתו בסכום נמוך ב-10,000 ₪ ממחיר המחירון.