השופט יצחק ענבר:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום בתל אביב (כב' השופט י' אטדגי), אשר ניתן ביום 13/6/11 בה"פ 200643/07, 175212/09, 175213/09, 175218/09, שבו נקבע, כי לא ניתן לעקל את זכותו של מבוטח בביטוח חיים להורות על שינוי מוטבים.
2. המנוח ב.א (להלן -
המנוח) היה מבוטח אצל המשיבות 2-4 (להלן -
חברות הביטוח) בפוליסות ביטוח חיים. המערערת 1, שהייתה אשתו של המנוח, והמערער 2 שהוא בנם הקטין, היו חלק מהמוטבים של פוליסות הביטוח, וזאת על פי קביעות שלא נקבעו בפוליסות כבלתי חוזרות. עובר לפטירתו היו המערערת והמנוח על סף גירושין והמערערת הגישה נגדו לבית המשפט לענייני משפחה בשמה ובשם הקטין תביעות שונות. במסגרת התביעות ניתנו לבקשת המערערים צווי עיקול זמניים לפיהם עוקלו, בין היתר, חלק מזכויותיו של המנוח בפוליסות הביטוח. לאחר מתן צווי העיקול, ולטענת המערערים גם לאחר שהומצאו לחברות הביטוח, ביקש המנוח מחברות הביטוח לשנות את המוטבים שבפוליסות באופן שהמערערים יחדלו להיות מוטבים ומשיב 1, שהוא בנו של המנוח מנישואיו הראשונים, יהפוך למוטב יחיד על פיהן. חברות הביטוח שינו את המוטבים בהתאם לבקשתו של המנוח. המערערים עתרו לסעד הצהרתי לפיו חברות הביטוח היו מנועות מלעשות כן. השאלה העיקרית שהונחה לפתחו של בית משפט קמא הייתה: האם ניתן לעקל את זכותו של המבוטח בהתאם לסעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן -
חוק חוזה הביטוח) להורות על שינוי מוטבים. לנוחות הקורא יובא להלן נוסחו של סעיף 11(ג) הנ"ל: "
כל עוד לא קרה מקרה הביטוח רשאי המבוטח, בהודעה בכתב למבטח, לקבוע מוטב זולתו, ורשאי הוא לבטל את הקביעה ולקבוע מוטב אחר; אולם הקביעה תהיה בלתי חוזרת אם נקבע כך בחוזה או בהודעה בכתב מאת המבוטח למבטח". בענייננו אין, כאמור, מחלוקת, כי קביעת המוטבים על ידי המנוח לא היו בלתי חוזרות.
3. בית משפט קמא פסק, כי זכותו הנדונה של המבוטח להורות על שינוי מוטבים - אינה ניתנת לעיקול. כאבן היסוד לקביעה זו שימשה ההלכה הפסוקה, לפיה אין נושה יכול לעקל את תגמולי ביטוח החיים בפוליסה בה נקבע מוטב בקביעה שאינה בלתי חוזרת, שכן מדובר בזכויותיו של המוטב ולא בזכויותיו של המבוטח. העדר היכולת לעקל את תגמולי הביטוח משליך במישרין על ענייננו, שכן אם תגמולי הביטוח שייכים ממילא למוטב, "
הרי שהנושה/התובע לא יוכל לעולם להיפרע מהכספים הללו, ואחת היא לו מיהו המוטב. נמצא, ששינוי המוטב לא ישפיע על חוסר האפשרות של הנושה/התובע להיפרע מחובו באמצעות מימוש הכספים הללו. אם כן, אין כל ערך לעיקול זכותו של המבוטח לשנות את זהות המוטב" (פסקה 24 לפסק הדין). אמנם בענייננו המערערים הם גם מוטבים, אך עובדה זו אינה רלבנטית לזכויות העיקול שלהם כתובעים/נושים ואין בכך כדי לשנות את התוצאה. המסקנה היא, כי העיקולים שהטילו המערערים על הפוליסות לא מנעו מהמנוח להורות על שינוי המוטבים.
ה
טענות בערעור
4. להלן עיקר טענותיהם של המערערים:
א. מסקנתו של בית משפט קמא, לפיה הזכות לשנות מוטב אינה ניתנת לעיקול, מנוגדת להוראתו המפורשת של סעיף 13(א) לחוק חוזה הביטוח, לפיה "
קביעת מוטב שאינו המבוטח, אין בה כדי למנוע מהמבוטח להעביר או לשעבד את זכויותיו של פי החוזה, או כדי למנוע מנושי המבוטח לעקל זכויות אלה, והכל כל עוד לא קרה מקרה הביטוח".
ב. בהינתן שהמערערים/הנושים שהטילו את העיקול הם חלק מהמוטבים שהיו אמורים לקבל את תגמולי הביטוח עם מותו של המנוח, יש לעיקול זכותו של המנוח ערך רב, שכן העיקול מקפיא את המצב באופן שעם התרחשות מקרה הביטוח יקבלו המערערים את תגמולי הביטוח ובכך ייפרע חובו של המנוח כלפיהם.
ג. בית משפט קמא לא הבחין בין הזכות לקבלת תגמולי הביטוח, לבין הזכות לקבוע מוטב. הלכת
תדמיר עסקה רק בשאלת היכולת לעקל את הזכות הראשונה, ולא נדונה בה השאלה האם ניתן לעקל את הזכות לקבוע מוטב.
ד. לזכות לקבוע מוטב יש סחירות רבה וערך עצמאי משל עצמה. זכות זו שייכת למבוטח ולא למוטב ואין מניעה לעקלה.
4. המשיבים תמכו בפסק דינו של בית משפט קמא והוסיפו כי דין הערעור להידחות ולו מהטעם, שלאחר פטירתו של המנוח ביקשה המערערת למחוק את התביעות שהגישה נגדו, וממילא בוטלו גם העיקולים הזמניים שהוטלו במסגרתן. עוד הדגישו המשיבים כי הזכות לקבוע מוטב היא זכות אישית שאינה ניתנת לעיקול.
דיון והכרעה
5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות, וזאת מכל אחד משני הטעמים שיפורטו להלן.
6. אף אם נניח כי ניתן היה לעקל את זכויותיו של המבוטח, המעוגנות בסעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח, "
לקבוע מוטב אחר זולתו" או "
לבטל את הקביעה ולקבוע מוטב אחר" (שתי הזכויות יקראו להלן כאחת -
הזכות לקבוע מוטב), הרי העיקולים הזמניים שהוטלו לבקשתה של המערערים לא הקנו להם זכות מהותית בפוליסות, אלא משמעותם הייתה, לכל היותר, "שימת יד" של בית המשפט על הפוליסות ואיסור עשיית דיספוזיציות סותרות בהן, וזאת כסעד דיוני זמני שנועד לאפשר את מימושן של הפוליסות אם המערערים יזכו בתביעתם. והנה, אין מחלוקת, כי לאחר פטירתו של המנוח בקשו המערערים למחוק את התביעות שהגישו נגדו, כאשר בתוך כך בוטלו העיקולים הזמניים שהוטלו במסגרתן (ראו לעניין זה: פסקה 11 לפסק הדין). משבוטלו העיקולים הזמניים, הוסר המחסום הדיוני הנ"ל ולא הייתה עוד מניעה לקיים את רצונו של המנוח לקבוע בפוליסות מוטב חדש על פי ההודעה ששלח המנוח בעודו בחיים (ג' שלו,
חוזה לטובת אדם שלישי, פרוש לחוקי החוזים, תשל"ז, 51; ע"א 236/84
עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ). מזווית ראיה זו, עתירתם של המערערים להצהיר, כי ניתן לעקל את זכות המנוח לקבוע מוטב אחר זולתם, הינה עתירה תיאורטית גרידא, שהרי העיקולים בוטלו, כאמור, זה מכבר. ככל שביסוד העתירה מונח רצונם של המערערים לשמר את זהות המוטבים חרף מחיקת התביעות וביטולם של העיקולים הזמניים, הרי רצון זה חורג מגדר תכליתם של העיקולים הזמניים לשמש כסעד דיוני בלבד. בכך בלבד די כדי לחייב את דחיית תביעותיהם של המערערים לסעד הצהרתי בדבר תקפותם של העיקולים.
7. אלא שדין התביעות להידחות גם לגופן: בית משפט קמא ציין אל נכון, כי על פי ההלכה הפסוקה אין נושה יכול לעקל את תגמולי ביטוח חיים מסוג "ריסק" בפוליסה שבה נקבע מוטב בקביעה בלתי חוזרת - ע"א (מחוזי ת"א) 2155/09
תדמיר אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ'
יעל רון; אושר ברע"א 4849/11 מיום 22/11/02. האם ניתן "לעקוף" תוצאה זו באמצעות עיקול זכותו של המבוטח לקבוע מוטב? עמדתי היא, כי נוכח אופייה האישי המובהק של זכות זו יש להשיב על כך בשלילה. להלן יובאו נימוקיי:
א. הדין אינו מאפשר להטיל עיקול על זכויות אישיות. כך, לדוגמא, הוגבלה במקרה אחד זכותו של נושה להטיל עיקול על זכותו של החייב למכסת חלב וזאת מהטעם שקיים בה "
היבט אישי משמעותי" המהווה "
חלק מחירותו של בעל המכסה לעסוק במקצועו"- ע"א 3553/00
אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ (שם, בפסקה 9). בעניין אחר שנדון באנגליה סירב בית המשפט להעמיד למכירה פומבית תכתובת אישית של איש ציבור שפשט את הרגל, אף שמכירתה הייתה יכולה להביא לנושים ממון רב, וזאת נוכח המשמעות המיוחדת שנודעה לאותה תכתובת לחייב (שם). צוין כי גישה זו יכולה להיגזר מערך כבוד האדם המעוגן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר את החקיקה בנושא העיקול יש לפרש על יסודו (שם).
ב. בהתאם לסעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, סכומים שיש לשלמם על פי חוזה ביטוח עקב מותו של אדם אינם בגדר העיזבון (זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון), והמוטב על פי הפוליסה גובר על היורשים על פי דין. הגיונה של הוראה זו בואר על ידי כב' השופטת ארבל בע"א 4377/04
הולצברג נ' מירז (בפסקה 9):
הגיונו של סעיף 147 חיצוני למערך דיני הירושה והוא בא לעודד את הציבור לצבור משאבים שיפרשו רשת של ביטחון סוציאלי תחת הפרט ואשר חשיבותם כפולה: לפרט ולמשפחתו מספקים משאבים אלה ביטחון סוציאלי לעת זקנה או לאחר המוות, ובנוסף השקעת הכספים באפיק חיסכון ארוך טווח מניבה תועלת לחברה כולה. ההסדר שקובע סעיף 147 מאפשר למוטב, שעל פי רוב הינו קרוב למנוח ולעיתים אף סמוך על שולחנו ותלוי בו, לזכות בכספים אלה במהירות עם פטירת המנוח המיטיב, מבלי שיידרש לפרוצדורה ולעלויות הכרוכות במימוש צוואה. בנוסף, אין כספי קופת הגמל חשופים לתביעות חוב אליהן חשוף העיזבון. באופן זה מובטחת כלכלתו של המוטב תחת שייפול לנטל על החברה, ומכאן גם הכינוי לו זכה ההסדר של קופות הגמל (וכן ההסדר של ביטוח חיים שאף בו מזוכה המוטב בכספים עם מות המבוטח בעל הפוליסה) כ"צוואת האיש העני" (דודי שורץ "שינוי המוטב בקופת גמל ובביטוח חיים - דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה ויישובה"
עיוני משפט יז (1992) 345, 347; דודי שוורץ "כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם כמשאבים מלבר לעיזבון"
עיוני משפט יח (1993) 235, 239; שמואל שילה,
פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 כרך ג (2002) 395 - 396)
עוד הובהר באותה פרשה, כי ביסוד זכותו של אדם לקבוע מוטב בפוליסת ביטוח חיים ניצבים לא רק ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו לאחר מותו והערך של כבוד המת, אלא גם "
ערכים שהם בבחינת יסוד מוסד, זכויות חוקתיות בשיטתנו - עקרון האוטונומיה של הפרט, כבוד האדם שלו וזכותו החוקתית על קניינו... " (שם, בפסקה 13) .