השופט א' א' לוי:
1. בתאריך 10.4.2003 בקע ריח צחנה עז מחדרו הנעול של המערער במעונות הסטודנטים שבאוניברסיטת תל-אביב. עובדי האוניברסיטה שהוזעקו למקום ופרצו לחדר, גילו בתוכו את גופתה הירויה של חברתו, טייקו הילו ז"ל, ובסמוך לה את המערער, שהיה פצוע ומחוסר הכרה כתוצאה מקליע אקדח בודד שחדר לראשו. המערער הובהל לבית-החולים במצב קשה, עם פגיעה פרונטאלית באונה הקדמית במח, ואושפז לתקופה של שלושה חודשים וחצי שבמהלכה עבר גם תהליך שיקום.
עם שחרורו של המערער הוגש נגדו כתב-אישום המייחס לו את רציחתה של המנוחה. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מצא את המערער אשם בביצוע עבירה זו, ובעקבות כך השית עליו מאסר עולם. במרכזו של הערעור שבפנינו, המכוון כנגד הכרעת-הדין, ניצבת שאלת כשירותו של המערער לעמוד לדין.
מסכת הראיות המצביעה על אחריותו של המערער לביצוע הרצח
2. בשלב הדיוני הנוכחי אין ספק - והדבר אף לא נטען במסגרת הערעור - שמא היה זה אדם אחר, מלבד המערער, שהיה אחראי לרציחתה של המנוחה. מסקנה זו אליה הגיע בית-משפט קמא התבססה על מסכת הראיות הבאה:
א. האקדח בו התבצע הרצח היה אקדחו האישי של המערער, שעבד עובר לאירוע כמאבטח בחברת אבטחה. האקדח נמצא סמוך לידו הימנית של המערער.
ב. האפשרות שאדם זר פרץ לחדר וירה במנוחה ובמערער, הופרכה לאחר שנמצא כי בעת האירוע היה החדר נעול, כאשר המפתח תקוע בחור המנעול בצידה הפנימי של הדלת; התריס המוביל ממרפסת החדר נמצא מוגף והחלון סגור; התברר כי אין אפשרות להיכנס לחדרו של המערער דרך החלון, שכן החדר מצוי בקומה הרביעית בבניין, ומרחק של 25 מטרים מפריד בין החלון לבין הבניין הסמוך.
ג. האפשרות שהייתה זו המנוחה שירתה במערער והתאבדה, הופרכה אף היא. זאת, לאחר שנתיחת גופתה במכון לרפואה משפטית העלתה כי היא נורתה שבע פעמים, ובאיברים קריטיים, באשר הקליעים חדרו לגופה דרך רקותיה ולחייה. קליעים נוספים חדרו לגופה דרך הכתף, מרכז הגב והזרוע. פקד דורון אביגדור, שהוזעק לחדרו של המערער, מסר כי המנוחה הייתה שרועה על המיטה כשהיא ערומה ומכוסה בסדין, ומכאן הסיק כי בעת האירוע היא הייתה שקועה בשינה. עוד מסר פקד אביגדור, כי "קו הירי המשוער הוא מלמעלה למטה" (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלה של פציעתה, לא יתכן כלל כי למנוחה הייתה אפשרות לירות במערער.
ד. שותפו של המערער לדירה, מיכאל פרחנצקי, העיד על התערערות יחסיהם של המערער והמנוחה עובר לאירוע ועל מריבה שפרצה בניהם (ראו עמ' 20 לפרוטוקול הדיון). גרסה זו התחזקה בעקבות חקירתו של המערער, במהלכה מסר על כך שחשד כי המנוחה בוגדת בו, עניין שהעכיר את יחסיהם. בחדרו של המערער אף נמצאו חמישה דפים עליהם נכתבו, בכתב ידו, משפטים שהעידו על קנאתו למנוחה. בדף אחד נכתב בעברית "אם מישהו מתעסק עם האשה היפה שלי אז יש לו עסק איתי וחבל לו על הזמן". וכן "אני יודע על הכל מה שעשית כי יש לי הוכחה". בדף נוסף נכתב באנגלית "אל תהיי אישה לא נאמנה" וכן "ליסן + טאיקו, אהבה = מוות". בדף נוסף כתב המערער באמהרית "אל תנסי לשקר אותי כי את לא תברחי ממני כשאני אוהב פעם אחת גם כשאני שונא פעם אחת".
ה. לבסוף, לחובת המערער נזקפו גם מספר הודאות שמסר במהלך חקירתו, במסגרתן סיפר כי רצח את המנוחה וניסה להתאבד. כאן המקום לציין, כי בשל מצבו הרפואי של המערער, נערכה חקירתו הראשונה חודשיים לאחר האירוע, ורק לאחר שרופאיו סברו כי מצבו השתפר. בחקירה זו טען המערער, כי ניסה להתאבד בשל קשיים כלכליים שהיה נתון בהם. המערער סיפר כי הוא והמנוחה רבו, אולם הוא אינו זוכר פרטים נוספים באשר לאירועים שהתרחשו עובר לכך, וכאשר נשאל על-ידי החוקר אם ירה במנוחה, השיב בחיוב (ת/16). מספר ימים לאחר חקירה זו נלקח המערער לשחזור, וסיפר כי ביום האירוע הוא והמנוחה נכנסו לחדרו והוא נעל את הדלת מבפנים. המערער הצביע על המקום בו נהג להניח את אקדחו, אך סירב להדגים מה עשה עם האקדח, ושב וטען כי אינו זוכר את שאירע לאחר כניסתם לחדר. בדרכו חזרה לבית-המעצר פנה המערער לחוקרת שליוותה אותו ואמר לה, ביוזמתו, כי ירה במנוחה משום שבגדה בו ובהמשך ניסה להתאבד (ת/22 ועמ' 85 לפרוטוקול הדיון). על דברים אלה חזר המערער, בחלקם, גם בחקירה נוספת, ואף הביע את צערו על המעשים (ת/23).
3. במהלך המשפט בחר המערער לשתוק, ולפיכך הגישה המשיבה את תיעודן של החקירות כראיה. הודאות אלו - אשר בתיעודן החזותי התבוננתי אף אני - הינן מקוטעות; המערער נוטל במסגרתן אחריות לרציחתה של המנוחה, ולעתים חוזר בו מדבריו; הוא מוסר פרטים ומספר על אירועים מסוימים שהתרחשו עובר לאירוע, אולם טוען כי אינו זוכר פרטים ואירועים אחרים; הוא מרבה לענות תשובות קצרות, של "כן", "לא" ו-"לא זוכר", וממעט למסור משפטים שלמים; התנהגותו לכל אורך החקירה היא פסיבית. עניין זה חייב את החוקרים לחזור שוב ושוב על שאלותיהם, עד כי לעתים מתעורר החשש שמא היה בשאלותיהם כדי להדריך ולכוון את הנחקר אל התשובות שניתנו על ידי המערער.
בא-כח המערער טען, כי זכרונו של המערער נפגע כתוצאה מפציעתו הקשה, וכי הפגיעה הקוגניטיבית שנגרמה לו בעקבות הניסיון האובדני, הביאה לכך שהוא אימץ את הדברים שיוחסו לו על-ידי חוקריו, ונטל אחריות למעשה הרצח למרות שלא זכר דבר אודות האירועים. טענה זו נסמכה גם על חוות-דעתו של ד"ר חיים עזר, שהיה בעת ההיא מתמחה במחלקה הנוירו-כירורגית בבית-החולים איכילוב, ושטען כי כאשר מדובר בפציעה מהסוג ממנה סובל המערער, ייתכן שיתלוו לכך פגיעה ביכולת החשיבה ובזיכרון, והשכחה הנפוצה ביותר במקרים כאלה היא "שכחה הממוקדת למועד האירוע עצמו" (עמ' 2 לנ/3). עניין זה, כך טען הסנגור, פוגע במהימנות ההודאות עד כי אין לייחס להן משקל. בית-משפט קמא דחה גרסה זו, וקבע כי המערער "אמר את הדברים מרצונו, עפ"י זכרונו ומבלי שהודרך לומר את הדברים ע"י חוקריו" (עמ' 38 להכרעת-הדין). נקבע עוד, כי אין לייחס רלוונטיות לחוות-דעתו של ד"ר עזר, הואיל ודבריו הם תיאורטיים בלבד, מבלי שבדק את המערער במהלך התקופה בה נחקר ומכיוון שהערכותיו "נסתרות בהתנהגותו ובדבריו של [המערער] במהלך חקירותיו" (עמ' 9 להכרעת-הדין). ועוד, בפני בית-משפט קמא הונחה חוות-דעת נוספת מטעם המשיבה, שנערכה על-ידי הפסיכיאטרים ד"ר קלרה שילד וד"ר יעקב גוטמן ואלה מסרו - לאחר שבדקו את המערער - כי לא מצאו עדות לכך שהוא אימץ בחקירתו דברים שנאמרו לו על-ידי חוקריו, וכי הוא אינו סובל מהפרעות בזיכרון. אדרבא, להשקפת מומחים אלה הפגין המערער שכחה חלקית וסלקטיבית אודות האירועים וההתרשמות היא כי הוא מחמיר באופן מכוון את ההפרעות הקוגניטיביות שנגרמו לו כדי לזכות ברווח משני (עמ' 7 לת/18).
אם בחרתי שלא לדון עתה בשאלת המשקל שיש לייחס להודאותיו של המערער, היה זה לא רק בשל זניחתה של טענה זו במסגרת הערעור, אלא בעיקר בשל כך שלהשקפתי ניתן היה לבסס את הרשעתו של המערער גם על הראיות האחרות שנצברו לחובתו ועל הממצאים מזירת האירוע. לפיכך, בערעור הנוכחי ניצבת לפנינו סוגיה אחת ויחידה - האם היה המערער כשיר לעמוד לדין חרף פציעתו? לבחינתה של סוגיה זו אפנה עתה.
מסקנותיו של בית-משפט קמא בסוגית כשירותו של המערער לעמוד לדין
4. בפני בית-משפט קמא הוצגו מספר מקורות, מהם ניתן היה ללמוד על מצבו הקוגניטיבי של המערער בעת שעמד לדין. ההגנה הגישה מטעמה סיכום מחלה שנערך על-ידי ד"ר אזר, שכאמור, היה בעת ההיא מתמחה לנוירו-כירורגיה, וטיפל במערער מייד עם קליטתו בבית-החולים. מסיכום המחלה עולה, כי עם הגעתו של המערער לבית-החולים נשקפה לחייו סכנה והוא נזקק לניתוח מח. במהלך אשפוזו הוא סבל מחום גבוה, לא הצליח להזיז את הגפיים, ונשלח לשיקום מוטורי וקוגניטיבי. הפעם האחרונה בה נבדק המערער על-ידי ד"ר אזר היתה בתאריך 28.4.2003, כלומר שבועיים בלבד לאחר פציעתו, זמן רב לפני שנחקר. לפיכך, דבריו של ד"ר אזר לא התייחסו למערער באופן ספציפי, כי אם לסוג הפציעה ממנה סבל באופן כללי. ובלשונו:
אדם הסובל מפגיעה קוגניטיבית ייתכן כי יהיו לו פגיעות חשיבה ופגיעות בזיכרון. גם חבלות ראש בדרגה נמוכה מזו ממנה סבל החולה, שכיח כי הן גורמות לשכחה. יהיו פגיעות ראש שיגרמו לשכחה של אירועים שונים גם כאלה שקדמו לאירוע או אירועים המאוחרים לפגיעה. עם זאת, פגיעת הזיכרון הנפוצה ביותר לפגיעות ראש, תהיה שכחה הממוקדת למועד האירוע עצמו. הפרעה בשיפוט והפרעה בהסקת מסקנות - יהיו הפרעות שפוגעות בהבנה הבריאה של הסובל מהן, ואף סביר כי הפרעות אלה עשויות לפגוע בשיקול הדעת וברצון החופשי של הלוקה בהן. אין אפשרות לקבוע זאת באופן חד משמעי, אולם הדבר סביר (עמ' 2 לנ/3).
מטעם ההגנה הוגשה חוות-דעת נוספת, שנערכה על-ידי הפסיכולוג ד"ר משה טסלר, ובה נטען כי המערער מתפקד "ברמת אינטליגנציה של פיגור קל"; "נע בין תפיסה מדוייקת אך קונקרטית לבין בלבול מוחלט"; וכי הוא סובל מ"ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, יחד עם ארגון פסיכוטי" (עמ' 2 לנ/6). ברם, במהלך חקירתו של עד זה בבית-המשפט התברר כי הוא כלל לא פגש את המערער, ואת חוות-דעתו ערך על סמך נתונים שמסרה לו מתמחה שערכה למערער מבדקים שונים (ראו עמ' 138-139 לפרוטוקול הדיון). ועוד, בחקירתו חזר בו ד"ר טסלר מהקביעה לפיה המערער מתפקד ברמה של פיגור קל, וציין כי הציונים שהתקבלו במבחנים שנערכו למערער "הם של פיגור קל, אבל הוא הרבה מעל זה. הפוטנציאל שלו בתשובות מסוימות ובתחכום של התשובות מראים שהוא הרבה יותר גבוה מהציון שהוא קיבל" (עמ' 142 לפרוטוקול). ד"ר טסלר אף הבהיר, כי יש להבחין בין "רמת ארגון פסיכוטית" לבין "מצב פסיכוטי", והדגיש כי למערער יש בעיה רגשית אך הוא אינו פסיכוטי, אינו סובל מהזיות או מחשבות שווא ובאופן כללי גם הזיכרון שלו תקין (עמ' 144, 147 ו-150 לפרוטוקול).
ההגנה הגישה חוות-דעת שלישית, מטעם הנוירו-פסיכולוגית ד"ר שרה רפפורט, וזו אבחנה אצל המערער את ההפרעות הבאות:
"איטיות רבה בעיבוד אינפורמציה ובזמן תגובה. בעיות בשליפת השפה ובהבנת חומר מילולי מורכב. הפרעות קוגניטיביות ניכרות שבאו לידי ביטוי בעיקר בליקויים בחשיבתו. נצפתה חשיבה מאוד קונקרטית ונוקשה עם נטייה לפרסבציות והפרעה חלקית בשיפוט. אפקט לבילי: שטוח, עובר בקלות ממצב רוח אחד לאחר במהירות, תלוי בגירויים חיצוניים מהסביבה. ליקויים בויסות ובקרה של תהליכי חשיבה ואמוציות. חוסר יוזמה (א-דינמיות) התנהגותו הייתה פסיבית ומכנית. חוסר יכולת לקבוע לעצמו מטרות רלוונטיות - ללא מטרות לטווח שלמענן עבד (הסביבה כיוונה את התנהגותו)". (עמ' 1-2 לנ/10).