עניינו של פסק דין זה הוא, בבקשת המבקשת כי בית הדין יחייב את המשיב לשלם לה את דמי הכתובה הקראית שכתב לה.
תיאור העובדות
הצדדים נישאו זה לזה בשנת 1987 כמנהגי הקראים, ומנישואי הצדדים נולדו שתי בנות, כיום בגירות. נישואי הצדדים עלו על שרטון והמבקשת פתחה בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה ביום 24/4/04. המשיב הגיש לבית הדין ביום 21/7/05 תביעת גירושין, וביקש גם לשלול את זכאות המבקשת לכתובה, לנוכח התנהגות המבקשת כמפורט בתביעה.
הצדדים התגרשו ביום 16/3/06 וסוכם בין הצדדים כי בתביעת הכתובה ימתין בית הדין עד להכרעת בית המשפט, מאחר והמבקשת טענה כי הסמכות לדון בעניין הכתובה הקראית מסורה לבית המשפט למשפחה.
לאחר ארבע שנים הכריע בית המשפט לענייני משפחה כי סמכות הדיון בעניין הכתובה מסורה לבית הדין הרבני. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע ערעור על החלטת בית המשפט למשפחה, אך הערעור נדחה במדוכ'ה, ואף בית המשפט המחוזי (
עמ 101/08 פלונית נ' פלוני (באר שבע), 18/12/2008) קבע כי לבית הדין הרבני סמכות לדון בכתובה.
לאור האמור הגישה המבקשת לבית הדין הרבני, ביום 30/12/08, את התביעה שלפנינו, לתשלום דמי כתובתה.
והנה, בית הדין דידן כבר פסק את פסוקו בתביעה זו, במותב תלתא כחדא, בהרכב הקודם של בית הדין. בפסק הדין מיום 19/2/10 דחה בית הדין את תביעת הכתובה, מאחר והמבקשת היא זו שפתחה בהליכי הגרושין, ולא הוכיחה כל עילת גרושין, ובית הדין קבע כי מאחר והאישה מרדה בבעלה ולא הוכיחה כל עילה למרידתה, לכן הפסידה המבקשת את תוספת כתובתה וכמבואר בכתובות (נד.) 'כי אקני לה - אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה'.
בשולי פסק הדין, הסתייג בית הדין מהאמור, אך מסקנתו של בית הדין, כי עדיין יש מקום לקבוע מסמרות בפסק הדין, וכדלקמן:
אמנם עסקינן בכתובה של בני עדת הקראים, שלא מאמינים בתורה שבעל פה ולכן יש להסתפק אם להחיל עליהם הלכות חכמים ותקנתם. אולם יש לומר כי ככל הקשור לאומדן דעת במתנה, יש להחיל זאת גם במתנה של קראים, כי הוי אומדן דעת אוניברסאלי וכללי, השייך לכל אדם ללא הבדל דת או עדה. ולכן בנדון דידן יש לומר שהגרוש לא התחייב וכתב תוספת כתובה כמתנה לאשתו למצב בו האשה תיזום גרושין.
זאת ועוד, מאחר ובני הזוג חילקו את רכושם כחוק, נמצא שהאשה זכתה וקבלה יותר מהמגיע לה על פי דין תורה, ולכך אין להוסיף לה תוספת כתובה, מאחר והבעל הסכים להתחלק בשווה בזכויות שנצברו במהלך הנישואין, על דעת שלא תתבע אותו בכתובה.
על פסק הדין הנזכר הוגש ערעור לבית הדין הגדול, וביום 8/3/11 אימץ בית הדין הגדול את הסתייגות בית הדין האזורי, וקבע את הדברים הבאים:
תביעת הכתובה בנדון זה נקבעת על פי המרכיבים המיוחדים הנמצאים בכתובה הקראית, ואין לבחון זכויות אלו על פי כללי ההלכה ותורת ישראל... כל התחייבותו של הבעל בכתובה הקראית ניתנו במסגרת הכללית של דיני הכתובה על פי הדת הקראית, וכל מתנה הנובעת מכתובה זו מבוססת על מסגרת זאת. מאחר ולבית הדין אין ידיעה מה המסגרת של העדה אין הוא יכול להכריע בתוקפם של ההתחייבות בנסיבות הגרושין.
על כן נראה, שאין מנוס מהחזרת התיק לבית הדין האזורי, והם יזמינו אדם הבקי במנהגי הקראים כדי לקבל תמונה ברורה על אופי התחייבות הכתובה.
לאור האמור, הצדדים וב"כ הופיעו ביום 11/9/11 ל'סיבוב שני' בבית הדין. ב"כ המשיב הציג מקורות לטענתו כי זכות האשה לקבלת כתובתה הינה מותנית באופן שאינה מורדת בבעלה, אך מאחר ובית הדין כבר קבע כי האשה מורדת לכן המבקשת הפסידה את כתובתה גם על פי הדין הקראי.
מאידך ב"כ המבקשת טען, כי תביעת הכתובה הקראית מורכבת משני חלקים, מוהר מוקדם בסך 30,000 ש"ח שאינו תלוי ומותנה כלל בהתנהגות האשה, ומוהר מאוחר בסך 60,000 ש"ח שהוא אכן מותנה בהתנהגות האשה.
בסיום הדיון התקבלה ההחלטה הבאה:
מאחר והמוציא מחברו עליו הראיה, לכן על ב"כ המבקשת להציג הוכחות כי המוהר המוקדם בלתי מותנה, וזאת תוך שלושים יום, ולאחר מכן תינתן החלטה.
לבקשת ב"כ המבקשת, בתאריך 8/1/12 הופיע בבית הדין פרופסור מיכאל קורינאלדי, מומחה בדיני משפחה בכלל, ובענייני הקראים בפרט, ואף כתב ספר ומאמרים בעניין מעמדם האישי של הקראים.
הפרופסור אישר לבית הדין כי אכן הכתובה הקראית מורכבת גם ממוהר מוקדם שאינו מותנה בשום דבר. לדבריו, האשה זכאית לגבותו מיד עם כניסתה לנישואין, אלא שבפועל, לעתים התשלום נדחה ואף פעמים כשבני הזוג חיים בשלום, אין האשה תובעת מוהר זה כלל.