כהן נ' המועצה המקומית בנימינה ואח'

פסק דין

1.עתירה להורות למשיבה 1 (להלן: "המועצה") לבטל את החיוב שהשיתה על העותרת בגין היטל סלילת כביש.

2.העותרת והמשיב 2 (להלן – "המשיב") הינם בעלים משותפים של חלקה 97 בגוש 10152 ברחוב רותם 8, בנימינה (להלן: "החלקה"). החלקה טרם עברה הליך פרצלציה והיא אינה מחולקת לתתי חלקות. ביתה של העותרת מצוי בחלק הצפוני של החלקה הגובל עם רחוב רותם (אחורי ביחס לרחוב הכרכום), וביתו של המשיב מצוי בחלק הדרומי – חזיתי של החלקה הגובל עם רחוב הכרכום.

על החלקה חלות תוכנית מתאר בנימינה ש/23 א' וכן תוכנית מתאר מקומית ש/560 המהווה שינוי לתוכנית ש/23 א' (להלן: "התוכנית"). בהתאם לתוכנית ועל פי אישור המועצה מיום 19.9.96 סללה המועצה כביש ברחוב הכרכום הגובל כאמור בחלק הדרומי של החלקה.

3.ביום 27.11.03 נשלחה לבעלי הנכסים הגובלים הודעת סלילה בהתאם לסעיף 4 (ב) לחוק עזר לבנימינה (סלילת רחובות) תשי"א-1950 (להלן: "חוק העזר"), בו הודיע ראש המועצה על ההחלטה לבצע סלילת כביש ומדרכה ברחוב הכרכום (להלן: "סלילת הכביש"). כן נשלחה במועד זה לבעלי הנכסים, ובכלל זה לעותרת, הודעת דרישה לתשלום היטל הסלילה (להלן – "הודעת הדרישה" ו"היטל הסלילה" לפי העניין).

4.ביום 1.1.04 פנה בעלה המנוח של העותרת למועצה וביקש לברר כיצד חושב היטל הסלילה וציין את מצבם הקשה. בתשובה מיום 6.1.04 הודיע גזבר המועצה למנוח כי "לעניין כושר התשלום, המועצה מוכנה להסדרי תשלום מיוחדים". בנה של העותרת טוען כי לאחר מכן הוא פנה לראש המועצה דאז בדרישה לביטול החיוב ובעקבות פניה זו ביקר ראש המועצה בביתה של העותרת והבטיח להקפיא את גביית החוב עד לבירור הנושא. לטענת העותרת, בהמשך, הסכימה המועצה להקפיא את גביית החוב לנוכח מחלת בעלה המנוח ומצבם הכלכלי הקשה. בנה של העותרת טוען כי במהלך השנים פנה אל המועצה שוב ושוב, בטענה כי ביתה של העותרת הבנוי בחלקה האחורי של החלקה (ביחס לרחוב הכרכום), אינו גובל עם הכביש שנסלל, וביקש לראות שרטוטים, תשריטים והסכמים, ברם לדבריו, אף אחת מדרישותיו לא נענתה. אעיר כבר עתה כי לעתירה לא צורפו ראיות בדבר הבטחה לכאורה של ראש המועצה להקפיא את החוב או של מי מטעמו או העתק פניותיו של בנה של העותרת למועצה.

5.ביום 13.10.10 קיבלה העותרת דרישה נוספת לתשלום החוב על פי סעיף 19 לפקודת המועצות המקומית, על פי אכרזת המיסים - הוראת שעה תש"ס -2000 ועל פי חוק העזר לבנימינה. החוב בגין הסלילה עמד באותה עת, לאחר צירוף הפרשי הצמדה וריבית על סך 130,195 ₪. בעקבות קבלת דרישה זו נפגש בנה של העותרת עם ראש המועצה, האחראית על הגבייה ומהנדס המועצה וציין בפניהם כי העותרת מתקיימת מקצבת הביטוח הלאומי ולא יעלה בידה לשלם סכום זה או סכום דומה לזה. כן חזר הבן וטען כי ביתה של אימו אינו גובל עם הכביש שנסלל. לדברי הבן הוא נענה כי על העותרת לשלם את כל החוב לאלתר .

6.ביום 27.3.11 לאחר פניות נוספות של העותרת למועצה באמצעות בנה, נתקבלה תשובת המועצה בה צוין כי בחלקה לא נעשתה פרצלציה ועל כן מחויבים כל בעלי הזכויות בחלקה באגרת הסלילה.

7.בעקבות תשובה זו, הגישה העותרת את העתירה שלפנינו במסגרתה תוקפת היא את עצם הדרישה שנשלחה אליה בשנת 2003 לתשלום היטל הסלילה.

תמצית טענות העותרת

8.העותרת טוענת כי אין להשית עליה את היטל הסלילה מאחר וביתה אינו 'נכס הגובל רחוב' כהגדרתו בחוק העזר. לטענתה, יש להתייחס לחלוקה הפיזית בחלקה, באופן שלמעשה כל אחד מבעלי הזכויות בחלקה מחזיק בנכס אחר ורק ביתו של המשיב המצוי בחלק הקדמי של החלקה, הוא זה אשר גובל בכביש שנסלל. העותרת מוסיפה ומציינת כי אין כלל גישה מהכביש שנסלל לביתה, שכן חזית ביתה פונה לרחוב רותם הניצב לרחוב הכרכום.

העותרת טוענת עוד כי אין לזקוף לחובתה את העובדה שלא נעשתה פרצלציה בחלקה. העותרת מציינת כי היא שילמה ומשלמת כל העת תשלומים שונים למועצה המקומית החלים על החלק הספציפי בחלקה עליו בנוי ביתה כמו ארנונה, ותשלומי המים והיא לא נדרשה לשלם חובות על כלל החלקה.

בשולי העתירה טוענת העותרת כי המועצה לא הציגה בפניה את הוצאותיה בפועל בגין סלילת הכביש ועל כן הדרישה אינה חוקית, וכן כי סכום החיוב אינו סביר ומוגזם.

טענות המשיבים

9.המועצה טוענת כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר ודי בכך כדי לדחותה. לעניין זה מסתמכת המועצה בין היתר על פסק דינו של בית המשפט העליון שניתן בעניין דומה - עע"מ 1330/09 דנון נ' המועצה (2011). עוד טוענת המועצה כי בחלקה לא נעשתה פרצלציה או הסכם שיתוף שנרשם כדין בלשכת רישום המקרקעין ולכן על כל בעלי הזכויות בחלקה מוטלת החובה לשאת בהיטל הסלילה. לטענתה, העובדה שהעותרת משלמת ארנונה וחשבון מים נפרד על בית מגוריה, אין בה כדי ללמד דבר על חיובה בהיטל הסלילה, שכן מדובר על חיובים הנובעים מדין אחר ואין מקום להשוואה בין החיובים.

10.המשיב 2 חוזר על טענותיה של המועצה הן לעניין שיהוי בהגשת העתירה והן לגוף העתירה.

דיון

11.דין העתירה להידחות מפאת שיהוי כבד בהגשתה.

סעיף 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000 (להלן – "התקנות"), קובע כי מקום בו לא נקבע מועד בדין להגשת עתירה, יש להגישה "בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".

במקרה שלפנינו, אין בהוראות הדין הוראה מיוחדת הקוצבת את המועד להגשת העתירה. לפיכך, לכל המאוחר, יש להגיש את העתירה תוך 45 יום מהמועד בו קיבלה העותרת את הודעת הדרישה ביום 27.11.03, וממועד זה יש למנות את מרוץ הזמן. העתירה הוגשה ביום 21.7.11, ברור איפוא כי העתירה הוגשה בשיהוי מופלג של כשמונה שנים, וזאת מבלי שניתן כל נימוק בעתירה המצדיק את השיהוי הקיצוני ואף מבלי שנתבקש להאריך את המועד להגשת העתירה בהתאם לאמור בסעיף 3(ג) לתקנות.