חן נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

התובע, מר ישראל גבריאל חן, הגיש תביעה זו נגד החלטת פקידת התביעות מיום 18.8.11, על פיה אושרה תביעתו לדמי תאונה לתקופה מיום 13.4.11 עד 8.5.11 בלבד, אך נדחתה לגבי התקופה החל מ-9.5.11.

אין מחלוקת כי ביום 12.4.11 אירעה לתובע תאונה בה שבר התובע את קרסול רגל ימין.

אין חולק כי התובע אינו עובד ואינו עובד עצמאי, ועל כן בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א-1981, זכאותו לדמי תאונה מותנית בכך שהיה מאושפז או מרותק לביתו.

אין חולקים כי התובע לא היה מאושפז בתקופה החל מ-9.5.11. המחלוקת עניינה בשאלה אם התובע היה מרותק לביתו.

בהסכמת הצדדים מונה מומחה יועץ רפואי לבית הדין (ד"ר דן צין), אשר סקר את הטיפול הרפואי שקיבל התובע בעקבות התאונה, וקבע כי ביום 8.5.11 הוסר מרגלו של התובע גבס והותקן גבס חדש שהוסר ביום 26.5.11. המומחה חיווה דעתו כי יש להתייחס לתקופה עד ליום 26.5.11 כאילו היה מרותק לביתו, אך לאחר מועד זה אין לומר כי התובע היה מרותק לביתו, שכן התובע היה רשאי לדרוך על רגלו והופנה לטיפולי פיזיוטרפיה במכון מתאים. המומחה הוסיף כי תקופה של ששה שבועות היא תקופה סבירה להחלמה ראשונית אחר שבר בקרסול.

בתשובה לשאלות הבהרה שהופנו לו בעניין תלונות התובע על כאבים, רגישות ונפיחות והליכה עם קביים גם לאחר הסרת הגבס, וזאת עד לסוף חודש 6/11, חיווה המומחה דעתו כי מכיוון שלתובע הותר לדרוך על רגלו כשבועיים וחצי קודם להסרת הגבס, הרי שעם הסרתו לא הייתה מניעה שיצא מביתו לעיסוקים שונים, אף אם סבל מכאבים ונזקק לתמיכה בקביים. המומחה שלל את הטענה כי גם לאחר הסרת הגבס סביר להניח כי הוא נמנע מלדרוך על הרגל ונאלץ להיות מרותק לביתו.

הנתבע הסכים לשלם לתובע הפרשי דמי תאונה בהתאם לחוות דעתו של המומחה, עד ליום 26.5.11.

התובע טוען כי יש לקבל את התביעה במלואה ולאשר לתובע את מלוא 90 הימים שהחוק מתיר. התובע מפנה לדו"ח ביקור מיום 8.5.11 המצביע כאבים בשוק ימין, על ביקור מיום 26.5.11 המתעד תלונה של קושי בהליכה, וכן ביקור מסוף חודש 6/11 המתעד נפיחות בקרסול והגבלה בתנועה.

התובע טוען כי "ריתוק לבית" אינו תלוי, כפי שקבע המומחה, בכך שהרגל מגובסת, אלא מדובר במצב רפואי סובייקטיבי של כל חולה. לטענת התובע, הואיל והמשיך לסבול מכאבים גם לאחר 8.5.11, הוא היה מרותק לביתו, וכי לעניין זה הפרשנות שמגשימה את תכלית החוק היא רחבה וכוללת מצב כמצבו של התובע, בו בשל כאביו לא יכל להתנייד מחוץ לביתו אף לאחר שהוסר הגבס.

מקובלת עלינו עמדת הנתבע לפיה התובע לא ביסס הצדקה לסטייה מחוות דעתו של המומחה.

מחוקק המשנה ראה להבחין בין מי שהינם עובדים או עובדים עצמאיים לבין מי שאינם כאלה, ובעניינם של האחרונים קבע דרישה של ריתוק לבית. מקובלת עלינו עמדת הנתבע כי השאלה אינה אם התובע נמנע מלצאת מביתו (הגם שהודה בסיכומיו כי לא נמנע מכך וכי עשה שימוש במוניות ביציאות שיצא), אלא האם קיימת הצדקה רפואית לריתוק לבית. כך גם עולה מהסכמת הצדדים לנהל את ההליך בדרך של קבלת חוות דעת של מומחה רפואי.

דרישת הריתוק לבית היא דרישה רפואית אובייקטיבית, המצריכה קביעה רפואית בדבר הצורך הרפואי בריתוק כזה. הדרישה אינה להיעדר כל קושי, סבל או כאב ביציאה מן הבית, אלא בצורך רפואי בריתוק לבית. בענייננו, אין בסיס להתערב בחוות דעתו של המומחה הרפואי בתקופה שלאחר 8.5.11, מצבו הרפואי של התובע הצדיק ריתוק לבית.

הואיל והנתבע הודיע על הסכמתו לשלם לתובע דמי תאונה עד ליום 26.5.11, התביעה מוצתה.

התביעה לדמי תאונה מעבר ל-26.5.11 נדחית.

התובע יוצג באמצעות הלשכה לסיוע משפטי. אשר על כן אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' שבט תשע"ד, (06 ינואר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

נציג ציבור