חלוקת רכוש והבהרה לפי בקשת ראש ההוצאה לפועל

הצדדים התגרשו לפני למעלה מעשר שנים, והסכם הגירושין שלהם אושר על ידי בית דין זה בהרכבו הקודם. בסעיף 3 להסכם נקבע כי האישה (להלן: "התובעת") תמשיך להתגורר עם הילדים בדירה, וזכות המגורים בדירה תעמוד לה כל עוד שהיא תהיה ההורה המשמורן. הבעל (להלן: "הנתבע") יישא בהוצאות מזונות הילדים בשיעור של 1,200 ש"ח לילד ותשלומי המשכנתא ישולמו בשווה על ידי שני הצדדים. עוד הוסכם כי "במקרה שאחד מהילדים יעבור למשמורת האב, תשלם האישה בגין אחזקת כל ילד סכום של 600 ש"ח" (סעיף 5).

לאחר הגירושין המשיכה התובעת לגור בדירה עם הילדים עד לחודש אוגוסט 2005. במועד זה עזבה התובעת את הדירה, ובמקומה נכנס הנתבע להתגורר בה עם הקטינים. הדבר נעשה מתוך הסכמה בלי להיזקק להתערבות בית הדין במתן החלטה להעברת המשמורת. הסדר זה התנהל על מי מנוחות במשך כשש שנים. בכל השנים האלה לא דרש הנתבע מהתובעת שתשלם לו 600 ש"ח עבור אחזקת כל ילד כפי שמחייב ההסכם; התובע אף נשא לבדו בתשלומי המשכנתא ולא תבע מהתובעת שתשלם את חלקה. מהצד השני, התובעת לא תבעה למכור את הדירה או לקבל דמי שימוש עבור החלק שלה בדירה, והסדרי הראייה של האם עם הילדים המשיכו להתקיים בצורה תקינה. למרבה הצער, לאחר תקופה של שש שנים התחלפו 'מי המנוחות' והפכו ל'מי מריבה'.

בין הצדדים פרץ סכסוך שבעטיו הגישה התובעת ביום 6/7/2011 בבית הדין הרבני תביעה לפירוק שיתוף בדירה. לדבריה, הנתבע הפסיק לשתף אותה בגידול הילדים ואף 'הגדיל לעשות' כשהחליף את מנעולי הדירה ומנע ממנה מלהיכנס לדירה ולבקר את הילדים כפי שהיה עד כה. חודשיים לאחר מכן, ביום 1/11/2011, היא הגישה תביעה לקבלת דמי שימוש ראויים עבור חלקה בדירה. מהצד השני, הגיש הנתבע בקשת ביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כדי לקבל את דמי מזונות הקטין [מ' מ'] בסך של 600 ש"ח. תביעה זו הוגשה שש שנים רטרואקטיבית - ממועד עזיבת התובעת את הדירה באוגוסט 2005 - בהתאם להסכם הגירושין; ועוד הוא תבע את תשלומי המשכנתא שהוא שילם במקומה בכל בתקופה הזו.

בתום דיון שנערך בלשכת ההוצאה לפועל, פנתה אלינו כבוד הרשמת ליאת הר ציון בבקשת הבהרה אם ניתנה על ידנו החלטה ספציפית בנושא המשמורת - דהיינו להבהיר אם ניתנה החלטה שיפוטית בדבר העברת המשמורת לאב - לצורך הכרעה בטענת 'פרעתי' של התובעת (שם היא הנתבעת).

באשר לפירוק השיתוף בדירה, יש לציין שהדירה כבר נמכרה על ידי הצדדים, והודעה על כך הומצאה אלינו - ראו החלטה מיום י"ד בכסלו, 28/11/2012.

כאמור, התביעות שעומדות כעת על הפרק הן תביעת התובעת לקבלת דמי שימוש; ומנגד תביעת הנתבע לאכוף את הסכם הגירושין - לקבל את דמי אחזקת הקטין שש שנים למפרע - בקשת ביצוע שהגיש ללשכת ההוצאה לפועל. יש לציין כי בדיון שנערך לפנינו, וגם בסיכומי התובעת לקבלת דמי שימוש הצטדק באכוחה והבהיר כי למרות שבתביעתו המקורית דובר על תביעה לקבל דמי שימוש החל מחודש נובמבר 2011 ואילך, כיום תובעת מרשתו לקבל דמי שימוש לשש שנים אחורה - ממועד עזיבתה. את הצידוק שלו לשדרוג התביעה נימק בא כוחה של התובעת בהתנהלות הקשה והמנוכרת של האב כלפיה בעניין הילדים, ובעיקר בשל תביעת המזונות שהוא הגיש נגדה בנושא המזונות (אחזקת הקטין). כלומר, אם הנתבע דורש דמי מזונות למפרע, הרי שכמשקל נגד יש למרשתו זכות לתבוע את דמי השימוש למפרע. מידה כנגד מידה, תביעה כנגד תביעה.

להגנתו טוען הנתבע שאין מקום לחייבו בדמי שימוש מאחר שמההסכם משתמע, שגם לו כהורה המשמורן עמדה זכות המגורים בדירה, וכלשונו של בא כוחו:

"משעבר האב להיות המשמורן של הילדים הקטינים, הלכה למעשה נכנס הוא בנעליה של האישה בכל הקשור לזכויות של ההורה המשמורן."

כלומר, תעמוד לו זכות השימוש בדירה מכוח ההסכם, כשם שזכות זו עמדה לתובעת בתקופה שהיא גרה בדירה ושימשה כהורה המשמורן על הקטינים. עוד מוסיף בא כוחו וכותב בסיכומיו כי גם אם בית הדין יסבור שיש מקום לחייבו בדמי שימוש ראויים, עדיין אין לחייבו במחצית מדמי השכירות הראויים כמשתמש ייחודי הואיל ושניים מהילדים (אחד בגיר ואחד קטין) מתגוררים עד היום עם אביהםהנתבע בדירה, ואם כן יש להפחית את חלקם היחסי מכלל דמי השימוש.

דיון

באופן עקרוני, דרישה לקבלת דמי שימוש ראויים בדירה היא תביעה ראויה. לאחר פירוק השיתוף בין שני שותפים יש זכות לאחד מהם לדרוש את דמי השימוש או השכירות משותפו לשעבר כאשר הלה עושה בנכס שימוש ייחודי. על מדוכה זו כבר עמדנו במספר רב של פסקי דין והבהרנו את ההלכה הקיימת בסוגיה זו ואת פרטיה - ראו את שכבר כתבנו בתיק (רבני נתניה)267132/9; בתיק (רבני נתניה) 275858/11; ובתיק (רבני נתניה)9424-24-1, (פורסמו באתרים משפטיים).

נציין שזוהי ההלכה הרווחת בכל פסיקות בית הדין הרבניים. ראו תיק (רבני צפת) 617243/6 (כב' הדיינים: הרב לביא - אב"ד הרב בזק והרב אריאל); תיקים (רבני חיפה) 518656/4; 58532/5 (כב' הדיינים: הרב אדרי - אב"ד, הרב יוסף והרב בר שלטון); תיק (רבני חיפה) 573821/2 (כב' הדיינים: הרב גמזו - אב"ד, הרב יגודה והרב רפפורט); תיק (רבני חיפה) 557662/7 (כב' הדיינים: הרב נהרי - אב"ד, הרב יגודה והרב מייזלס), ועוד.

אך עם זאת, חשוב להדגיש כי הזכות לקבל דמי שימוש קיימת רק לאחר שתוגש תביעה לחלוקת הנכס המשותף. על דרך הכלל נאמר כי כל עוד שתביעה שכזו לא הוגשה הרי שיש לראות את השותפות הזו כשותפות נמשכת וקיימת - עובדה ששוללת את הזכות לקבל דמי שימוש. אמור מעתה, גם אם שני בני הזוג התגרשו, אך מסיבה כלשהי הוסכם כי אחד מהצדדים ימשיך להתגורר בדירה מסיבות שונות - כמו בשל היותו ההורה המשמורן וכיו"ב - אזי אין מקום לדרוש דמי שימוש. כאמור, השיתוף בדירה ממשיך כל עוד שאין תביעה ממונית הדורשת את פירוק השיתוף; וכשיש שיתוף אין מקום לדרישת דמי שימוש.

הלכה היא יסוד מוסד בהלכות שותפים ששותף איננו יכול לתבוע מחברו דמי שימוש במשך תקופת השותפות שלהם - דבר שמנוגד לעצם השותפות שלהם - אלא אם כן אחד מהשותפים מונע את חברו מלהשתמש בנכס המשותף. ראו בדברי הרמ"א חושן משפט סימן ח (מקורו מדברי תשובת הרשב"א סימן תתקנו וח"ב סימן קמא); וראו עוד שו"ת בית דוד (סלוניקי) חו"מ נה, שו"ת בית שלמה (דרימר) חו"מ מח, שו"ת מהרש"ם ח"א ח, ובספר דברי גאונים כלל ק' אות ה' מה שהביא בשם שו"ת זרע יעקב (בן נאים)סימן יז - וראו מה שכתבתי בנושא זה בתיק (רבני נתניה) 267132/9, ולא נכפול שוב את הדברים.

התובעת הגישה את תביעתה לקבלת דמי שימוש רק בחודש נובמבר 2011 - זמן קצר לאחר שהיא הגישה את תביעתה לפירוק שיתוף - ואם כן, אין מקום לעשיית מקצה שיפורים ולדרוש כעת דמי השימוש שבע שנים אחורה, ממועד עזיבתה את הדירה. השיתוף שלהם בדירה המשיך עד למועד הגשת התביעה לפירוק שיתוף. אם בתקופת הנישואין התבטא השיתוף שלהם בדירה במגורים משותפים של כל המשפחה וגידול הילדים בה, הרי בנסיבות המקרה דנא לאחר הגירושין הצטמצם השיתוף ביניהם, ויש להגדירו כשיתוף עבור מדורם וגידולם של הילדים על ידי ההורה המשמורן כפי שנקבע בהסכם הגירושין. השיתוף ממשיך ומתקיים עד להגשת תביעה לחלוקת הדירה ולפירוק השיתוף בה, כאמור.

באשר לקביעת המשמורת של הקטינים - כפי שנתבקשנו על ידי לשכת ההוצאה לפועל -עלינו להבהיר מספר דברים. נכון הדבר כי לא ניתנה החלטה שיפוטית "דה יורה" שתעביר את המשמורת מידי התובעת לידי הנתבע, שהרי הדבר נעשה בהסכמת הצדדים. על העובדות אין חולק: החל מחודש אוגוסט 2005 הפך הנתבע "דה פקטו" להורה המשמורן של הילדים. הוא נכנס לגור בדירה עם הילדים והוא זה שמגדל אותם.

נחדד את הדברים. החלטה שיפוטית רשמית בקביעת משמורת תתקיים בשני אופנים: האחד כשקיים מאבק משפטי בין שני ההורים על קבלת המשמורת ובסיומו ניתנת הכרעה שיפוטית מיהו ההורה המשמורן. והאופן השני, בדרך של מתן פסק דין שמאשר הסכם גירושין לפיו הסכימו הצדדים מרצונם על זהותו של ההורה המשמורן. אם נבחן את המקרה שלפנינו נוכל להסיק כי הכרעה שיפוטית בנושא המשמורת ניתנה באופן השני. אפשרות של החלפת המשמורת מהאם לאב נקבעה בהסכם הגירושין בסעיף 5(ג) - ולכן גם נכתב באותו סעיף שבמקרה זה תשלם האם עבור אחזקת כל ילד סך של 600 ש"ח. אם כן, משאושר ההסכם, אושרה גם אפשרות העברת המשמורת לאב, והדבר קיבל תוקף שיפוטי. אם כן, החל מחודש אוגוסט 2005 - המועד שבו עזבה התובעת את הדירה, והנתבע נכנס לגור בה עם הילדים - התקיים בכך סעיף הסכם הגירושין שהכיר בהחלפת המשמורת בין ההורים וקבע בכך את זהותו של הנתבע כהורה המשמורן. אם כן, בהתאם להסכם הגירושין יש לנתבע זכות לדרוש מהתובעת לקיים את אשר היא התחייבה במקרה של החלפת משמורת, ועליה לשלם עבור הקטין [מ' מ'] סך של 600 ש"ח לחודש על כל אותם השנים.

מאז שהנתבע הפך להיות ההורה המשמורן, הוא לא תבע את התובעת שתשלם לו את דמי מזונות הקטין [מ' מ']. הוא גם נשא במלוא חוב המשכנתא, התחשב במצבה הכלכלי של התובעת ושילם גם את חלקה במשכנתא לאחר הגירושין למרות שבהסכם הגירושין (סעיף 3)התחייבה התובעת לשלם מחצית מתשלומי המשכנתא החודשיים. מאז ועד לתחילת ההליך המשפטי שנפתח ביניהם בגין הסכסוך שפרץ ביניהם לא הגיש התובע תביעות ממוניות כנגד התובעת, בהתאם לזכויות שיש לו מכוח ההסכם. ונבהיר ברורות: אליבא דהמשפט העברי איהגשת תביעה אין פירושה מחילה. לפי ההלכה אין מושג של התיישנות על חוב ממוני. קיימות הלכות ברורות כיצד מתבצעת מחילת חוב ובאילו לשונות של מחילה ניתן למחול על חוב ממוני - ראו חושן משפט סימן רמא ועוד. ונציין שאפילו נקיטת לשון של "לא אתבע ממך" סובר הרמב"ם בתשובתו שזו איננה לשון של מחילה (דברי גאונים כלל נז, י) ועי' שו"ת מהרי"ט אבה"ע סא שמשמע לכאורה אחרת ובהסבר הדברים וביישובם שלא תהיה מחלוקת עם דעת הרמב"ם, וראו גם בספר "לב אריה" (הגר"א הורביץ זצ"ל, חבר ביה"ד הגדול)סימן מ'. וראו גם בספר "פתחי חושן" (הל' הלואה פרק יב סק"ו).

נעיר שיש בפוסקים דיון הלכתי מסועף בנוגע למחילת חוב בשטר, דהיינו כשהחוב איננו חוב בעל פה אלא חוב בשטר, ולאחר המחילה שטר החוב נשאר בידו של המלווה. הרמ"א (חו"מ רמא, ב) פסק שמועילה מחילה בדיבור למרות שהשטר עדיין בידו, אך הש"ך במקום (סק"ד) כתב שהוא ספיקא דדינא. בביאור הטעם שלא תועיל המחילה כתב הב"ח משום דאמרינן ששטר העומד ליגבות כגבוי דמי (ב"מ סב, גיטין לז, כתובות פט). על קושיית הש"ך שהלכה כבית הלל דלאו כגבוי דמי - ראו בדברי הנודע ביהודה (תניינא חו"מ יב), ובקצות החושן סימן יב, ובברכי יוסף חו"מ יב. יש אומרים שהטעם הוא משום שיש להסתפק בנכונות המחילה מאחר שהמלווה לא קרע את השטר שאותו הוא מחל (ראו קצוה"ח יב סק"א). ויש שכתבו שאם המלוה מחל חלק מהחוב בלא קניין והסיבה שבגינה הוא לא החזיר ללווה את השטר או לא קרע אותו הוא משום שבכוונתו להחזיקו עבור חובות אחרים שיש בשטר, שמחילתו מחילה לכול הדעות (בספר "פעמוני זהב" הביאו בספר "פתחי חושן" פרק יב הערה ז'). כידוע, הסכם גירושין שאושר כפסק דין דינו כשטר חוב (ראו בבא מציעא יז, ב - מעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי). נמצא שמחילה בעל פה על חוב בשטר שנויה במחלוקת הפוסקים, ועל כל פנים גם לשיטות הסוברות שמועילה מחילה בעל פה בשטר חוב הדברים אמורים רק כשהמחילה נעשתה באופן המועיל וקיימת ראיה ברורה על המחילה, אך אין להחשיב היעדר תביעה בעלמא כמחילה.