חיוב מורשה בהוצאות משפט אישיות לטובת אוצר המדינה

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי מתאריך כ"ז אלול תשע"א, בה נקבע בו כי המערער, ששימש בא-כוח האשה בדיון לפני בית הדין האזורי, ישלם הוצאות משפט אישיות לאוצר המדינה בסך 500 ש"ח עקב הפרעותיו לניהול הדיון.

בדיון שהתקיים לפנינו הופיע המערער וטען כנגד חיוב זה. לדבריו לא הפריע למהלך הדיון כלל, ויש בחיוב זה פגיעה בשמו הטוב ובפרנסתו. בנסיבות העניין החלטנו לשלוח את פרוטוקול הדיון ביחד עם טענותיו של המערער שהוגשו לבית הדין הגדול לתגובת בית הדין האזורי.

התקבלה הבהרת בית הדין האזורי, ובה קובע בית הדין כי המערער הפריע למהלך הדיון. לאחר מספר התראות שלא צלחו, החליט בית הדין לחייב את ב"כ האשה ב-500 ש"ח לאוצר המדינה, וזאת כאמצעי אשר יאפשר לבית הדין להמשיך לנהל את הדיון בצורה יעילה.

בית הדין הפנה לדברי הסמ"ע  (שו"ע חו"מ סימן א ס"ק כא)אשר הביא את דברי תרומת הדשן שמשמע ממנו כי יכול בית הדין לפסוק קנס כדי לפעול לצורך מימוש פסק הדין. בנוסף מפנה בית הדין לשו"ע חו"מ סימן ב, וכוונתו לכאורה להלכה לפיה רשאי בית הדין לקנוס בעניין של צורך שעה.

למעשה ברור כי אין מקום להתערב מבחינה עובדתית בקביעת בית הדין האזורי כי בא הכוח הפריע לדיון, וכי בית הדין אף התרה בו פעמים מספר. לעניין זה הובהר על ידינו למערער כי אין להביא ראיה מכך שהפרעות אלו לא נרשמו לפרוטוקול מאחר שאין כל סופרי הדיינים כותבים בסגנון שווה.

גם מבחינה הלכתית לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית הדין האזורי. בית הדין האזורי ציין בהבהרתו את דברי הסמ"ע (שם). אמנם עיין בדברי נתיבות המשפט (חידושים ס"ק טז) שכתב בשם בעל האורים והתומים שיש להתיישב בזה, ועיין גם בהגהות אמרי ברוך שהביא בשם שו"ת מהר"י מינץ שאין לקנוס אדם המסרב להישבע שבועת היסת על פי ציווי בית הדין. אלא שנראה לחלק בין הנדון המופיע בסמ"ע לבין המקרה שלפנינו, שכן דבריו של הסמ"ע נאמרו כלפי אדם אשר אינו מציית לפסק הדין, ובאופן זה הרי מבואר בגמ' (ב"ק קיב) והובא בשו"ע (חו"מ סי' יט) שאין באי ציות זה משום אפקירותא דבי דינא. אמנם באופן של אי-ציות כלפי בית הדין עצמו הרי פסקינן שם בגמ' לגבי המסרב להגיע לדין דמנדין מיד, ואפילו אדם המגיע לבית הדין ומזלזל בדיינים הרי משמתין אותו (עיין שו"ע סימן יא סעיף א, ועיין סימן יט סעיף ג ובדברי הש"ך והט"ז שם, ועיין גם בסמ"ע סימן יד ס"ק כב).

והנה בגמרא מו"ק משמע כי באופן שזימנו את הנתבע לבית הדין ולא בא הרי שאפשר גם לקונסו בממונו:

"אמר רבא: מנלן דמשדרין שליחא דבי דינא, ומזמנינן ליה לדינא... ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא... ומנלן דמשמתינן ... ומנלן דמחרמינן... ומנלן דמפקרינן נכסיה - וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ומנלן דנצינן ולייטינן ומחינן ותלשינן שיער ומשבעינן... ומנלן דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה - הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין."

ופירש הר"ח דשאלת הגמרא לגבי הפקר הנכסים קאי על האמור קודם, היינו על המסרב לבוא לבית הדין: ומנ"ל דמאן דמתפקר אבי דינא מפקרינן נכסיה שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה.

וכן הוא בריטב"א:

"ומנא לן דמשמתינן. פי' שמנדין למאן דלא אתי לדינא אפי' בלשון שמתא שיש מיתה בו..., וקמ"ל שיש רשות ביד ב"ד להחמיר בנידויו הן בגופו הן בממונו הן להאריך זמן נידויו ולקנוס כל הנטפלים לו ועוזריו."

ועיין בתשובת הרי"ף (סימן קמו):

"שאלה. מי שלא קבל הדין על עצמו ונדוהו בית דין מותר לדבר עמו או לא ואם לא קבל על עצמו לא הדין ולא הנידוי היש מן הדין לכופו ולחבוש אותו או לא... ומי שלא קבל את הנידוי והדין מלקין אותו שהרי מי שנדו אותו וישב עד ל' יום ולא אתא [לב"ד] למשרא שמתיה מלקין אותו וכל שכן מי שלא קבלו עליו כלל וכתיב הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאסורין."

אמנם מדברי הרמב"ם נראה דפירש את שאלת הגמרא לגבי אפשרות בית הדין לכפות משום מיגדר מילתא:

"וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר."

והובאו גם הדברים בשו"ע (חו"מ סימן ב):

"כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש... ויש להם להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה שרואים לגדור פרצת הדור."

ולכאורה פירוש הרמב"ם מבוסס על הגמרא (יבמות פט) :

"הפקר ב"ד היה הפקר, דאמר ר' יצחק: מנין שהפקר ב"ד היה הפקר? שנא': כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה."