חיוב המדינה בתשלום נזקיה של נפגעת במהלך עבודתה ככח עזר במרכז גריאטרי "שוהם"

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפ"ת בת"א 2214/08  מיום 6.4.11 (כב' השופטת רוטקופף), אשר דחה את תביעת המערערת, לאחר שקבע שהמשיבה אינה חבה בנזקיה. 

התביעה שבה עסקינן היא תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונה נטענת שקרתה למערערת ביום 30.5.06, במהלך עבודתה ככוח עזר במרכז גריאטרי "שוהם" שבבעלות המשיבה.

רקע:

המערערת היא ילידת 14.7.1949. בכתב התביעה טענה כי ביום 30.5.2006, בשעה 00:30 לערך, נשלחה מהמחלקה בה עבדה, למחלקה אחרת על מנת להביא מכשיר למדידת לחץ דם ומכשיר למדידת סוכר בדם, לשם בדיקתה של חולה שהיתה מאושפזת.  

עוד טענה בכתב התביעה, כי הדרך בין המחלקות היא עלייה וכי אין תאורה במקום למרות תלונות חוזרות ונשנות של העובדים. המערערת לקחה את מכשיר לחץ הדם לכיוון המחלקה. בדרך השתחרר מוט המכשיר מבסיסו והבסיס עם הגלגלים נכנס בין רגלי המערערת והיא נפלה אחורה על הגב.

מן הראוי להבהיר, שמדובר במכשיר מדידה המחובר לבסיס גלגלים שעליו מורכב עמוד.

באותו לילה בו ארעה התאונה טופלה המערערת בחדר המיון בבית החולים הלל יפה.         

המערערת טענה כי המכשיר לא היה תקין, המעבר בין המחלקות לא היה בטוח, תחזוקת מכשירים היתה לקויה  והמעבר לא היה מואר.

לכתב התביעה צירפה המערערת חוות דעת של ד"ר אביבי לפיה נותרו לתובעת 10% נכות בגין פגיעה של קבוצת שרירים בירך. המערערת טענה כי לאחר התאונה לא עבדה משך מספר חודשים וכי פוטרה בסוף שנת 2006 בשל צמצומים.

פסק הדין של בית משפט קמא:

העדה היחידה שנשמעה במהלך ההוכחות הייתה התובעת, שהעידה לאחר שהוגש תצהיר מטעמה. מטעם הנתבעת לא הוגשו תצהירים ולא העידו עדים. הוגש על ידה רק תיק מוצגים שבו תיעוד רפואי המתייחס לתובעת, לרבות תעודת חדר מיון מליל האירוע, תיעוד בגין תביעות שהגישה למל"ל בגין התאונה ותאונות נוספות שבהן הייתה המערערת מעורבת, וכן  תשובות לשאלון.

בית המשפט קמא קבע שאין לקבל גרסת המערערת מהנימוקים שלהלן:

אי הבאת עדים פועלת לרעת המערערת ומביאה למסקנה כי אילו היו מעידים עדותם לא היתה תומכת בגרסתה. יש לזקוף לחובת המערערת את העובדה שהיא לא זימנה לעדות מי מהעדים שראו אותה מייד לאחר התאונה או מי מהעדים אשר ראו את המכשיר המפורק שהיה מעורב במקרה.

בטופס התביעה לדמי פגיעה שהוגש למל"ל בסמוך לאירוע אין זכר לכך שהעמוד השתחרר ולכך שהתאורה היתה לקויה.

המערערת לא הוכיחה  קיומו של פגם במכשיר ו/או בחיבור המוט לבסיסו, וגם אם המוט השתחרר מן ההברגה, הרי שכל אדם סביר יכול היה לחזק את ההברגה ובכך למנוע את השתחררותו מהבסיס.

אם המוט השתחרר, היה בסיס הגלגלים מחליק לצד גופה של המערערת ולא לפניו, מאחר והלכה בירידה, ולגרסתה החזיקה במוט בצד הגוף ולא לפניו.

יש לזקוף לחובת המערערת, שלא גילתה כי היא עובדת משנת 2007 ולא מסרה על פגיעה בתאונה בשנת 2008 אשר הביאה לתקופת אי כושר ממושכת, כאשר בפני הוועדה במל"ל אשר בדקה אותה בגין פגיעתה ב - 10.3.08 התלוננה כי אומנם שבה לעבוד לאחר התאונה אך קשה לה להמשיך בעבודה עם קשישים. בפועל התברר כי המשיכה לעבוד עם קשישים לאחר שהתפטרה מעבודתה.

מדובר בתובעת בלתי מהימנה שמנסה להפיק רווח משני מפגיעותיה המצערות שכן גם כיום עובדת באותה עבודה חרף תלונותיה.

לא הוכח שפגיעתה של המערערת, אף אם ארעה כפי טענתה,  נבעה מרשלנות המעביד, קרי המשיב. מכל מקום לא מדובר בסיכון בלתי רגיל ולא היתה חובת ציפיות של המעביד להתרחשות הנזק.  בנוסף,  העברת מד לחץ הדם היא פעולה יום יומית ושגרתית. המערערת לא הוכיחה פגם  במכשיר או במוט.