ראינו את נימוקי הדיינים הרוב והמיעוט של ביה"ד האזורי, בתיק (אזורי אשדוד) 10836/6.
נראה כי דייני בית הדין נחלקו ביניהם בעיקר בשאלה האם יש להשוות את גדרי העדויות ברועה זונות לגדרי עדויות במעשה כיעור של אשה בכדי לאוסרה על בעלה. דעת הרוב נקטה, כי במקרה של בעל 'רועה זונות' סגי באומדנא הקובעת שהבעל קיים עמן יחסי אישות, ואילו דעת המיעוט סברה כי לצורך קביעה כזו נדרשת עדות של ממש.
עוד נחלקו ביניהם הדיינים בנאמנות העדויות שנאמרו במקרה זה, כאשר דעת הרוב סבורה שנשים ופסולים נאמנים לחייב את הבעל בגט, ואילו דעת המיעוט סבורה, שבמקרה דנן לא נאמרו ע"י האשה הזרה הנשואה, [אלמונית], ואמה, אמירות המעידות על כך שהבעל, המערער, אכן קיים יחסי אישות עם אלמונית.
נוסיף לזה משלנו, ונעיר על כך שאחות המערער ואחיו לא העידו בבי"ד, ואף אם בענינים שאין רגילות להיות בהם עדים האמינו לנשים וקרובות, מי פטר אותם מחובת העדאה בבי"ד ויכול היה בי"ד לחקור אותן.
בנוסף המידע שיש לאחות ולאח אינו מידע אישי אלא מרינונים, ומאן לימא שגם בזה האמינו לפסולים. גם האם של האשה לא העידה מידיעה אישית, והיא גם לא העידה באופן ישיר על קיום יחסי אישות.
נראה שדעת הרוב בפסק הדין חידשו הדיינים, שאם אנשים ראו את הבעל עם מנאפים סגי ולא צריך עדות על זנות ממש. הטעם לדעתם זו הוא מפני שלצורך כך סגי באומדנא בלבד, או משום שעצם ההיגררות של המערער לחיי הפקרות והוללות סגי בה כדי לפגוע באשה (להלן: המשיבה). והרי על ניהול אורח חיים פסול שכזה גם המערער עצמו מודה, וניתנו לכך בבית הדין גם עדויותיהם של הגרוש של אלמונית ושל החוקר הפרטי. נמצא שבית הדין חידשו חדא מתרתי, או שעצם קיומן של יחסי ידידות קבועים והפקרות עם אשת איש, סגי בהן כדי לחייב את מערער בגט, כבעל רועה זונות, או שמא האומדנא של בית הדין די בה כדי לקבוע שבודאי קיימי המערער ואלמונית יחסי אישות.
ה'אגודה' על יבמות סי' עז, מביא מקור לדין שרועה זונות כופין אותו לגרש:
"ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה. איבעית אימא קרא, איבעית אימא גמרא, איבעית אימא סברא. קרא, דכתיב 'אם תקח נשים על בנותי'; איבעית גמרא, דאמרינן הכא (יבמות סה ע"א) 'והוא דאפשר בסיפוקייהו', ובנידון זה כתיב 'ורועה זונות יאבד הון'; ואיבעית אימא סברא, דגרע מכל הנהו דבפרק המדיר."
הפסוק שהובא במקור מהגמרא הוא "רועה זונות יאבד הון", משלי כט, ג. נשים לב לפירוש רש"י שם: "ורועה: מחבר לו זונות". ולשון אבן עזרא שם: "ורועה: מן רעך או מענין כמרעיתם וישבעו כלו' מפרנס הזונות והעד יאבד הון".
לפי פירושו השני של האבן עזרא יתכן להעלות חידוש, שרועה זונות הוא מי שמחזיק בית בושת וע"י כך מפרנס הזונות, או כל סרסור לזונות, ולא מצאנו שגם לענין זה יחול חידושו של האגודה.
לפי פרוש רש"י מצאנו רעיון זה גם במשלי בפרק ו' פסוק כ"ו: "כי בעד אשה זונה עד ככר לחם", ופירש רש"י שם: "עד ככר לחם" לידי עניו וחוסר כל טוב. ואבן עזרא שם: "עד ככר לחם" יאבד ממונו. עד שהוא צריך לשאול מן הבריות ככר לחם. א"כ לפי המקור שהאגודה קורא לו גמרא, הרי שבא ללמדנו שהמתחבר לזונות מאבד את הונו ובא עד ככר לחם ועניות. פשטות "המתחבר לזנות" היינו שהולך לקבל את ספוקו אצל זונות וע"ז הוא מוציא הון רב. יתכן גם שאורח חייו של המופקר והמתחבר לזונות הוא של בזבוז ממון.
א"כ משמע שצריך שנדע שדרכו בחבור עם זונות ושקיים אצלו הרגל לקבל את סיפוקו מזנות ולא סגי בארוע חד פעמי.
אמנם לענייננו חשוב להביא את המשך דברי האגודה וז"ל:
"ודווקא שיש עדים שראו אותו עם הארמאית כדרך המנאפים אבל אם הביאו לו נכריות בנים עבור זה לא כייפינן ליה שראינו כמה נספים בלא משפט בעלילות."
כך לשון האגודה כמובא בהגהות מרדכי, יבמות פרק הבא על יבמתו. אבל בבית יוסף, אהע"ז סימן קנד ג"כ בשם האגודה כתוב: "ודוקא שיש עדים שראו אותו עם מנאפים" והושמט "עם הארמאית כדרך המנאפים".
ברור מדבריו שצריך עדות על זנות ממש - "כדרך המנאפים". גם משמע שזנות לא בעינן עם נשים אלא גם עם זכרים וגם זכרים נכרים "ארמאי". מדובר א"כ באנשים פחותים ביותר שמכלים ממונם בעבור משכב זכור עם נכרים בגויים או קטנים. יתכן לפי"ז שמי שנכשל באשה זרה מיוחדת ולא בתור דרך חיים של הפקרות שכולן כשרות אצלו או אף זכרים כשרים אצלו לא חשיב רועה זונות.
לשון הרמ"א אהע"ז קנד הוא כלשון המובא בבית יוסף סוף סימן קנד בשם "מצאתי כתוב":
"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים נכריים אין לחוש, דילמא משקרים עליו (חידושי אגודה דיבמות)."