בית הדין הגדול פסק ביום י"ח בכסלו תשע"ד (21.11.2013 ) בתיק 936295/1 כי הסמכות לדון בעניין מזונות הילדים של הצדדים מסורה לבית הדין הרבני מכוח כריכת עניינם בתביעת הגירושין.
בהתאם לכך ביה"ד קיים דיון בתיק המזונות. ביה"ד שמע את הצדדים וב"כ ביחס לצרכי הילדים וביחס ליכולת הכלכלית של האב לשלם את מזונות ילדיו ובחן את ראיותיהם. כמו"כ הגישו הצדדים ע"י ב"כ סיכומים בנידון לביה"ד.
לאחר שמיעת הטענות ועיון בסיכומי הצדדים, החלטת ביה"ד היא כדלהלן.
ז"ל הגמ' (כתובות סה, ב): "אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ובנותיו כשהן קטנים, אבל זן קטני קטנים. עד כמה? עד שש."
הרי"ף והרא"ש שם הביאו את הגמ', ומשמע ששיטתם היא, שחיוב האב לזון את בניו עד גיל שש, היא תקנה קדומה כפי שמשתמע מהגמ'. וכן כתב הטור, אהע"ז סי' עא, וז"ל: "חייב אדם לזון את בניו ובנותיו עד גיל שש [...] כיוון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו אם יש להם להתפרנס משלהם."
הרמב"ם, הל' אישות פי"ב הל' יד, פוסק, וז"ל:
"כשם שהאדם חייב במזונות אשתו, כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים."
הרמב"ם לא פסק את חיוב האב לזון את בניו הקטנים עד שיהיו בני שש באופן סתמי וישיר, אלא השווה את חובו של האב לחוב הבעל לזון את אשתו, וכשם שהאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו עד גיל שש.
בספר ארעא דרבנן למהר"י אלגזי, ערך מזונות אות ח־ט, הסיק מכך, ששיטת הרמב"ם היא שכשם שחיוב מזונות הבעל לאשתו הוא מן התורה, כפי שפוסק הרמב"ם, הל' אישות פי"ב הל' ב, וז"ל: "...שלשה מהן מן התורה, ואלו הן, שארה כסותה ועונתה, שארה אלו מזונותיה" – כמו"כ חיוב האב במזונות ילדיו עד גיל שש מן התורה.
ובפד"ר ח"ז עמ' 142, כתבו הדיינים הגאונים, שכך גם מתבאר מתשובות הרמב"ם (הוצאת אל המקורות סי' קמט ומקיצי נרדמים סי' קצ) שם חייב הרמב"ם את האב לשלם לבתו עבור מזונות העבר, על אף שעמד אחר ופרנס את בתו, וזה האחרון הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יקבל מתשלומי האב. שאם חיוב האב לזון את בניו עד גיל שש הוא מתקנת אושא ומדין צדקה, אם כן למה חייב הרמב"ם את האב לתת לבת מזונות העבר אחרי שמישהו פרנס אותה ואינה זקוקה עוד לכך. וכי ייתכן לחייב צדקה למי שאינו זקוק לכך. ומכאן מוכח שאכן שיטת הרמב"ם היא שמזונות בניו עד גיל שש הוא חיוב מהתורה, ולכן חייב הרמב"ם את האב אף על מזונות העבר על אף שהבת אכלה מכבר וניזונה באותו זמן.
ואף שהר"ן (כתובות כח, ב, ד"ה גמ'), הסיק מלשון הרמב"ם התולה ומשווה מזונות הבנים עד גיל שש במזונות אשתו, שיטה הפוכה מהנאמר לעיל, ודעתו בשיטת הרמב"ם היא שחיוב מזונות הבנים עד גיל שש אינו מצד עצמם, אלא נגררים ונכללים במזונות האם, וז"ל הר"ן: "ומתוך לשונות הללו נראה לי, דכי אמרינן דזן אותם בקטני קטנים דווקא כשאמם קיימת ומדין מזונות אמן נגעו בה...אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שאמרו כן."
מכל מקום, כבר כתב הרמ"א בפירושו דרכי משה על הטור, אהע"ז סי' עא ס"ק (א), לאחר שהביא את דברי הר"ן, וז"ל: "ועיין לקמן סוף סימן זה (בב"י ובדרכי משה הארוך) מתשובת הרא"ש והריב"ש דמשמע דלא סבירא להו כדעת הר"ן."
ויש לציין, שאם חובת האב לזונם מתורת חוב הכלול במזונות אמם כשיטת הר"ן, או חוב מן התורה כדין מזונות אמם כשיטת הרמב"ם, כופין את האב לשלם חוב זה ואינו תלוי אם האב אמיד או לא, וכפי שפוסק הרמב"ם, הל' אישות פי"ב הל' יד, וז"ל: "...ואין כופין אותו לזונם אחר שש", דמשמע מיניה דהאמור לעיל שם "ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו וכו'", נאמר בקטנים עד גיל שש. וכן לא הזכיר שם הרמב"ם שיהיה האב אמיד, דמשמע מיניה אף דלא אמיד.
ואף אם האב אמיד ויכול לספק לבניו מזונות יותר מרווחים, יש לחייבו בהתאם לצרכיהם בלבד, כפי שפוסק השו"ע, אהע"ז סי' עג סעי' ו, וז"ל: "בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור, ואינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכן בלבד". וכתב שם הח"מ ס"ק ו, שהטעם הוא, "דדוקא גבי אשתו דרשינן מקרא דעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו, אבל בניו אם נותן להם כדי צרכן ההכרחי, יוצא בזה."
וכ"כ הב"ש שם ס"ק ד, אלא שדייק בח"מ, שהוסיף על מה שכתב שם הב"ש, את המילים "יוצא בזה", שאמנם יוצא ידי חובה בזה שנותן להם כדי צרכן בלבד אף אם הוא אמיד, אבל משמע מיניה דלכתחילה ראוי לתת להם בעין יפה.
וכך גם פסקו הדיינים הגאונים זצ"ל בפד"ר ח"ב עמ' 232, וז"ל: "...אולם במקרה שהאב יש לו הכנסה ברווח ויכול לספק לבתו מזונות יותר מרווחים, יש לחייבו לספק לבתו מזונות בהתאם לכך". וכך גם עולה מפס"ד מבית הדין הגדול, תיק ער/תשי"ז/6, נדפס בפד"ר ח"ב עמ' 3. וכ"כ בתשו' המהרשד"ם, אהע"ז שאלה קצג, בנידון מתן עדיפות לאם להניק את בנה על פני אשה אחרת, וז"ל: "...וכשם שמחייבים אותו בית דין לפרנס לתינוק, כך מחייבים על האופן שהוא יותר טוב."
ועל אף שבפד"ר ח"א עמ' 164, פסקו הדיינים הגאונים זצ"ל בחיוב מזונות ילדו כפי צרכו בלבד וכפי שפסקו השו"ע אהע"ז סי' עג סעי' ו כדלעיל כאן, ובבאה"ט אהע"ז סי' עא ס"ק א, מכל מקום גם הדגישו "בהתאם ליוקר החיים".
מלבד האמור לעיל ביחס לחיוב האב לזון את בניו ובנותיו, יש לדון ביחס לדמי טיפול עבור הטיפול שמטפלת האם בבניו ובנותיו של האב, האם הוא בכלל מלאכות בהן מחויבת האשה לבעלה ופטור האב מלשלם לאם על כך, או שמא לא וחייב האב בתשלום דמי הטיפול.