חובותיו של כונס הנכסים בהליכי מכר מקרקעין

פתח - דבר

1.         התובעים, תושבי דרום אפריקה, רכשו נכס מקרקעין ייחודי באחת משכונות היוקרה של ירושלים, במסגרתו של הליך כינוס נכסים. נכס המקרקעין, אשר פונה מבעליו הקודמים אך בחלוף כשנה לערך, נמסר לידי התובעים כשהוא הרוס וחבול. אי לכך, דורשים התובעים פיצוי בשל נזקיהם הכבדים בשיפוץ נכס המקרקעין ובניסיונות להשיב מצבו לקדמותו.

עסקת המכר

2.         ביום 5.10.99 נחתם בין אלן ולינדה זולברג, תושבי דרום אפריקה (להלן: "התובעים") לבין הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") הסכם מכר ( מוצג נ/8) - במסגרתו נקבע, כי הזכויות בנכס הידוע כגוש 30192 חלקה 74 - מגרש הממוקם ברח' גוג'ה רג'ואן בירושלים ובו שתי יחידות מגורים צמודות קרקע (האחת מזרחית והאחרת מערבית), תועברנה לידי התובעים.

            בית המגורים המזרחי (להלן: "הנכס" או "הבית"), נשוא תביעה זו, היה בית מרהיב ביופיו. הבית הכיל 4 מפלסים ובהם, בין יתר הדברים, בריכת שחיה מקורה, חדר סאונה, חניה גדולה עם שער חשמלי, מטבח מאובזר, גינה מטופחת ומערכות השקיה ממוחשבות, וכן 5 חדרי שינה עם חדרי אמבטיה צמודים וחדרי ארונות. רמת הגימור בבית הייתה גבוהה כאשר קירותיו צופו עץ דובדבן, תקרתו והמעקה שבו היו עשויים אף הם עץ דובדבן, חדרי המגורים כוסו שטיחים וכן הבית כלל מערכת מיזוג מרכזי, מערכת הסקה, שואב מרכזי ומערכת תקשורת משוכללת. 

הנכס נמכר על ידי הבנק, באמצעות כונס הנכסים עו"ד ישי בית און (להלן: "כונס הנכסים" או "עו"ד בית און"), לצורך מימושם של הסכמי משכון ושעבוד מדרגה ראשונה, אשר נחתמו לטובתו של הבנק עוד קודם לכן, על ידי בעלי הזכויות בנכס, הם: אלון מוסיוף (אשר ייקרא להלן גם: "אלון"), תמר מוסיוף (אשר תיקרא להלן גם: "תמר") ושירה יהודית מוסיוף ( צדדי ג'1 - ג'3 בהתאמה).

3.         הקשר בין התובעים לנתבעים נוצר לכתחילה בתיווכה של דפנה לוי ( צד ג'7, אשר תיקרא להלן: "דפנה"), מתווכת נדל"ן במקצועה וידידת המשפחה של התובעים. דפנה למדה אודות מכירת הנכס האמור לאחר שפורסמה כתבה בנדון בעיתון "כל העיר" וכן פורסמה בעיתון הודעה - בה צוין, כי הנכס נמכר "במצבו הנוכחי כמו שהוא ( As Is )". דפנה, אשר ידעה כי ברצונם של התובעים לרכוש נכס למגורים באזור, פנתה לכונס הנכסים וביקשה הנחיותיו בדבר הגשתה של הצעת התמחרות. כונס הנכסים הכתיב לדפנה נוסחו של מכתב, המעיד על רצינותם של התובעים לצורך הליך ההתמחרות, ודפנה העבירה לו המכתב כמבוקש בצירופה של ערבות בנקאית.

4.         בבוקר ההתמחרות ועוד בטרם החלה, שעה שבני משפחת מוסיוף דרו בנכס, ערכה דפנה סיור בבית כדי להתרשם ממצבו. אז אמר לה אלון מוסיוף, שבכוונתו לפרק את הבית. בהגיעה למקום המפגש לצורך הליך ההתמחרות, הביעה דפנה חששותיה בפני עו"ד בית און וסיפרה לו אודות איומיו של אלון. אחרי כן השתתפה בהליך ההתמחרות והעבירה הצעתם של התובעים לרכישת הנכס. 

5.         בסופו של הליך ההתמחרות התברר, כי התובעים, באמצעות דפנה, נתנו ההצעה הגבוהה ביותר בעד הנכס, בסך של 1,350,000 דולר כאמור, וזכו בהתמחרות.  

            מכאן פנה עו"ד בית און לניסוחו של הסכם המכר והעברתו לידי התובעים. עו"ד בית און שלח ההסכם המוצע לתובעים, בנוסחו העברי ובנוסחו האנגלי, והללו אישרוהו. התובעים שילמו בעבור המגרש האמור סך כולל של 1,350,000 דולר וכן עמדו בתשלומי המסים, אשר חלו עליהם מכוחו של ההסכם. כל שנותר בשלב זה היה להמתין לפינוי הנכס על ידי בני משפחת מוסיוף, אשר דרו בו אותה העת וניהלו הליך משפטי ממושך על מנת למנוע פינויים ממנו. ביום 19.9.00, כעשרה חודשים לאחר שנחתם הסכם המכר בין התובעים לבנק, הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ש' סירוטה) על פינויו של הנכס.

6.         ימים מספר לאחר שנתקבלה ההחלטה בדבר הפינוי כאמור, התקשרה התובעת מדרום אפריקה לדפנה וסיפרה לה, כי מחותניה דיווחו לה אודות תכונה רבה סביב הנכס וכלי עבודה כבדים במקום. דפנה התקשרה לכונס הנכסים ועדכנה אותו בדבר. כונס הנכסים שלח עורכת דין ממשרדו, אשר התלוותה לדפנה לביקור בנכס. כאשר פתחו את דלת הכניסה, נוכחו השתיים בהרס הרב במקום לאחר שפונה הבית מיושביו. מכאן התביעה.

שאלת אחריותם של בני משפחת מוסיוף לאופן פינוי הנכס ולנזקיו

7.         ב"כ התובעים התייחס ל אופן פינוי הנכס על ידי בני משפחת מוסיוף. לדבריו, עמלו בני משפחת מוסיוף על פינויו של הנכס משך 5 ימים. במלאכת הפינוי השתתפו פועלי הובלה, חברים ובחורי ישיבה שהוזמנו לסייע. הכאוס שלט במלאכת הפינוי. כל אחד מן המפנים, לטענת ב"כ התובעים, פעל על דעת עצמו ולא היה נציג כלשהו מטעמה של המשפחה, אשר נתן הוראות בדבר הפינוי. בהתאם, פורקו ארונות, דברי ריהוט            "built-in", מעקות, שטיחים מקיר לקיר, מזגנים וכן דלתות וכלים סניטאריים עד אשר נמסרה החזקה בנכס כשהוא ריק והרוס. 

8.         ב"כ צד ג'1 (אלון) הסבירה תחילה, כי לאור החלטתו של הבנק לממש הנכס תוך מכירתו למרבה במחיר, הגיעו קונים פוטנציאליים שונים לנכס, על מנת לראותו. לכל אלה הובהר על ידי דרי הבית (בני משפחת מוסיוף), כי הריהוט אינו מהווה חלק מן הבית הנמכר וכי יפורק. ב"כ צד ג'1 הבהירה עוד, בהמשך לאמור, כי בני משפחת מוסיוף נדרשו לפנות הנכס בבהילות. מאחר שהבית גדול מאוד והיה עמוס בריהוט לכל סוגיו, נקראו צעירים רבים לעזרת המשפחה והונחו לפנות חפצי הבית בזהירות לבל יישברו. בשל דוחק הזמן פורקו אביזרי הבית במהירות, הועמסו על משאיות ואוחסנו. אלון לא נכח כלל בפינוי ואילו תמר לא עסקה בו. פינוי המיטלטלין מן הבית נעשה כדין. אביזרי הריהוט הושבו מאוחר יותר לבית, זמנית בלבד (במסגרתו של הליך פשיטת הרגל) כאשר סוכם, כי הצדדים יקבעו מאוחר יותר הכיצד יחולק הציוד אם בכלל.

9.         ב"כ צדדי ג'2 - ג'3 (תמר ושירה מוסיוף) טען לעניין זה, כי גם אם נגרם נזק למיטלטלין, הרי לא עלה בידי ב"כ התובעים להוכיח, כי תמר ושירה הן אלה שגרמו לו. ככל שנוגע הדבר לשירה, אזי לא הוכחה כלל מעורבותה בפינוי הנכס, לא כל שכן חבותה בנדון, והדירה שבבעלותה לא ניזוקה כלל. גם תמר לא הייתה אחראית לנזקים כנטען ואף עשתה כל שבכוחה כדי למנעם, כשם שצוין בעדותם של בחורי הישיבה שסייעו בפינוי הבית. אין לסמוך גם על הרשעתה בפלילים לעניין זה, שהרי תמר הודתה בדבר, במסגרתו של הסדר טיעון, לבל יורשע בעלה אלון, ומשכך נעדר התיק הפלילי ממצאים כלשהם.

10.       יובהר תחילה, כי הדיון האמור רלבנטי גבי חלקם של אלון ותמר מוסיוף בפינוי הנכס ובהסבת נזקים, כנטען, לפריטיו. הדברים אינם אמורים כלל גבי שירה מוסיוף, בעלת הבית הקטן והמערבי בשטח, אשר לא ניזוק בכל צורה שהיא (ולטענתו של עו"ד בית און, טענה שלא נשנתה במחלוקת בין הצדדים, אף נמסר כשהוא מרוהט לחלוטין - ראו עמ' 412, ש' 4-6). לא נטען, על ידי מי מן הצדדים או עדיהם, לנוכחותה של שירה במהלך הפינוי ולמעורבותה בו בכל אופן שהוא, וממילא אין לחייבה בשל נזקיו.

            באי-כוחם של אלון ותמר טענו כאמור, נחרצות, כי לא הייתה למרשיהם יד בפינוי, שכן לא נכחו כמעט במהלכו וכן טענו, כי אין להטיל על מרשיהם כל חיוב שהוא בגין הנזקים שנגרמו, כנטען, לפריטי הבית במהלך פינויו. האמנם? - זאת אבחן כעת.

11.       בתצהיר עדותו הראשית ציין אלון ככלל, בני משפחתו נדרשו לפנות בית כה גדול בדוחק זמן, כ-5 ימים לפני ראש השנה. משכך, נאלצו לפנות הבית בחופזה תוך שימוש בשירותיהם של עובדים "לא מקצועיים" כלשונו. בני המשפחה הקפידו מאוד, לדבריו של אלון, שלא לגרום כל נזק לבית, אך בשל הפינוי החפוז ייתכן שנעשו כמה טעויות ש"בשיקול דעת", כלשונו. תוצאה כאמור, לדבריו של אלון, הייתה נמנעת אילו ניתן לבני הבית פרק זמן ארוך יותר לפנותו ואין להפנות האצבע אך לבני משפחת מוסיוף בנדון שהרי, לטענתו של אלון, היו אלה גם התובעים, אשר שברו ככל הנראה חלקים מרהיטי הבית כשפנו לקחתם ממקום אחסונם (סעיף 19 לתצהירו).

בעוד בתצהירו עורר אלון הרושם, כי היה במקום והיה עד להליך הפינוי, הרי בחקירתו הנגדית ציין, כי פקד את הבית, בתקופת הפינוי, ביום הראשון בלבד ואחרי כן בכמה ערבים נוספים מאחר שהתמוטט למראה הפינוי (עמ' 443, ש' 6-8). קודם לכן הנחה אלון את בחורי הישיבה הממונים, יעקב ולשטיין ואבינועם אפשטיין (אודות פועלם עוד יורחב), להוציא חפצי הבית בלא לשבור מאומה, אך לא היה בכוחו להעיד בפועל אודות מהלך הפינוי הפיזי וממילא אין ביכולתו לתאר הכיצד בוצע (עמ' 536, ש' 26-28; עמ' 537, ש' 5-8, 24-28). אלון אף לא ידע מי הוא כוח העזר, אשר נקרא למקום לשם ביצוע הפינוי, שכן בנו שמוליק גייס לעזרת המשפחה את בחורי הישיבה שסייעו במלאכה, ואילו יעקב ואבינועם דאגו לגיוס הפועלים ולהבאתם לבית (עמ'  537, ש' 9- 17, 20-21). אף על פי כן, התעקש אלון, הגם שלא היה עד למלאכת הפינוי כאמור, כי לא ארע כל נזק לנכס בשל הפינוי ובמהלכו (עמ' 536, ש' 19-24).

12.       תמר נתנה תמונת מצב בהירה יותר באשר להליך הפינוי. בחקירתה הראשית הסבירה, כי הודעה בדבר הפינוי הועברה מבית המשפט לבני ביתה ביום שלישי לשבוע. בני המשפחה הגיעו הביתה והחלו לארוז עד אשר נוכחו לדעת, כי הזמן קצר בעוד המלאכה מרובה, וכי לא יצליחו לסיים הפינוי בפרק זמן זה. לפיכך הציע שמוליק בנם לשלוח את חבריו לבית, ככוח עזר במלאכת האריזה, ואילו בני המשפחה התגייסו לאריזת חפציהם האישיים במהלך אותו היום (עמ' 539, ש' 16-18, 24-25).

כבר בראשית דבריה הבהירה תמר, כי לא חזתה בהליך הפינוי, על כלל שלביו, וכי לא נטלה בו חלק אקטיבי. היא הזהירה את המפנים שלא להרוס ולא לשבור החפצים בבית אך לא הנחתה את יעקב ואבינועם, האמונים על מלאכת הפינוי, באופן ביצועו ובעבודה הנדרשת בבית (עמ' 539, ש' 22-23; עמ' 540, ש' 25-27). כשהייתה בבית הסבירה לבחורים העובדים, ללא הרף לטענתה, כי הריהוט שייך לנושים וצריך להגיע בשלמותו לנאמן. על כן חשוב לפרקו בשלמותו ולא להרסו או לשברו (עמ' 540, ש' 17-21). בשלביו הראשונים של הפינוי נהגה תמר, לטענתה, לשהות בקומתו התחתונה של הבית, לשמור על נכדיה ולסייע לשתיים מבנותיה, אשר ילדו בסמוך למועד (עמ' 539, ש' 21-22). בימי הפינוי שלאחר מכן, הגיעו בחורים רבים לבית, אשר החלו לפרק תכולתו ולהעמיסה על גבי משאיות שהוזמנו למקום (עמ' 539, ש' 25-26). ביום רביעי הוצאו חפצים מועטים מן הבית ואילו ביום חמישי שלאחריו הגיעו משאיות נוספות, וככל הנראה צברה מלאכת הפינוי תאוצה. במועד זה סרה תמר לבתה, המתגוררת בבית וגן, לאחר שאנשי ההוצאה לפועל התדפקו על דלתותיה. בתה הייתה אז אחרי לידה עם שלושה ילדים נוספים בבית ותמר חשה לבלות עימה הלילה על מנת לסייע לה. מיד אחרי כן, ביום שישי, נסעה תמר לבתה האחרת, אשר הייתה אף היא אחרי לידה, ושהתה שם למן יום שישי ועד ליום ראשון שלאחריו (עמ' 540, ש' 5-13). ביום ראשון אחר הצהריים שבה תמר לביתה וחזתה במשאית עמוסת חפצים. בין היתר מצאה תמר, על גבי המשאית, דלתות וכלים סניטאריים. היא ביקשה את יעקב להשיב הדלתות לבית כיוון שאין להשאירו ללא דלתות (עמ' 540, ש' 13-16; עמ' 543, ש' 6-7). עוד הסבירה, כי הפועלים נטלו חפצים לעצמם (דוגמת הכלים הסניטאריים) בבחינת תשר, מאחר שלטענתם, לא שילמה להם תמר כראוי (עמ' 543, ש' 10-14). על אף שלא הייתה מעורבת כלל בהליך הפינוי ולא נכחה לטענתה בבית, נטלה תמר האשמה בפלילים לדבר מאחר שחששה שאם אלון יעשה כן, ייאסר (עמ' 541, ש' 1-3).

בחקירתה הנגדית הסבירה תמר, כי אישרה הוצאתם של חפצים קטנים מהבית על ידי הסבלים, בתמורה לעבודתם, משום שלא רצתה להתווכח איתם. הסבלים נטלו חפצי ריהוט קטנים לעצמם ואילו הבחורים המפנים דאגו להעבירם לאחור (לארגז המשאית, ככל הנראה) (עמ' 555, ש' 20-26). תמר לא ידעה שבכוונתם של הסבלים לפרק הכלים הסניטאריים בבית (עמ' 556, ש' 7- 15) ורק אחרי כן נוכחה בדבר כאשר הבחורים המפנים דיווחו לה על כך (עמ' 555, ש' 18-19). תמר שבה והדגישה, כי היא רוצה בהעברת הריהוט באופן מסודר וממוספר, לבל יאבדו החפצים מערכם (עמ' 556, ש' 16-20), ברם במהלך הפינוי, לא נתבקשו הנחיות או הסברים כלשהם מצידה ונראה שבאווירה הכוללת, הדבר לא נתאפשר. יש לזכור, לדידה, כי מדובר בבית מגורים גדול מאוד ובו אנשים רבים - ביניהם 8 ילדים קטנים שנכנסו ויצאו (עמ' 556, ש' 23-27; עמ' 557, ש' 1-5). מכל מקום, בטרם עזבו בני המשפחה את הבית סופית, דאגה תמר לזמן אדם לנקותו, נעלה דלתותיו ויצאה ממנו (עמ' 553, ש' 22).