חבאני נ' מנצור

פסק דין

"דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם; וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי, ג' 17).

רקע

לפניי תביעה קטנה בשל לשון הרע בסך של 23,000 ₪.

התובע והנתבע מתגוררים במושב חדיד ומתפללים באותו בית כנסת במקום בדרך קבע.

לטענת התובע ביום 15.7.11, ביום שישי בערב, הגיעו התובע ובני משפחתו לתפילת השבת יחד עם מתפללים אחרים. לטענת התובע, גרם הנתבע להפרעה בתפילה, וכדי למגר את ההפרעה ניגש אל הנתבע וביקש להפסיק את ההפרעה. בתגובה לאמור, החל הנתבע לצעוק ולאיים על אחיו של הנתבע. התובע לא היה מעורב בכך, ועמד במרחק מה מהמקום, כאשר לפתע הנתבע קרא בשמו, הצביע לעברו וצעק עליו תוך שהוא מורה לתובע לעזוב מיד את בית-הכנסת ולהתרחק מהמבנה. התובע לא הגיב לדברים.

עוד טען התובע כי ביום שלמחרת האירוע, בעוד התובע פוסע מבית הכנסת בנוכחות אחרים, פנה אליו הנתבע והחל להשמיץ אותו ולקרוא לו בשמות גנאי, ולצעוק לעברו שלא ימשיך להתפלל בבית-הכנסת.

התובע טוען כי שני האירועים האמורים מהווים לשון הרע.

הנתבע הגיש כתב הגנה מטעמו, אשר טען כי מדובר בתביעת סרק קנטרנית וטורדנית ועתר לסילוקה על הסף הואיל ואינה מגלה עילה. הנתבע הכחיש את טענות התובע. הנתבע טען כי בקריאת כתב התביעה על כל סעיפיו, אין ולו ציטוט של אמירה אחת המיוחסת לנתבע, אלא תיאור עובדתי כללי ושגוי שאינו עולה כדי לשון הרע.

לגופו של עניין טען הנתבע כי בעת תפילת קבלת שבת ביום 15.7.11, התפרץ אחיו של הנתבע, שהוא מחותן של התובע, לעבר בנו של הנתבע בניסיון לתקוף אותו. הנתבע נהדף לאחור, ונפצע בידו. בעקבות הפרעת התובע להתנהלות התפילות בבית הכנסת התפתחו במקום חילופי דברים בין הנתבע לאחיו, שבית הכנסת שייך להם, והוא רכושם הפרטי. במהלך חילופי הדברים בין הנתבע לאחיו, קרא הנתבע לאחיו לכבד את כבוד בית-הכנסת, ולא פנה באופן ישיר או עקיף לתובע. הנתבע חזר והדגיש כי כל חילופי הדברים היו בינו לבין אחיו, ולא אמר דבר לעבר התובע. הנתבע הכחיש אף את האירוע השני.

העדויות

התובע העיד בבית-המשפט כי באותו ערב שבת החלו להתפלל, ואז החל ויכוח על נוסח התפילה. החלו צעקות, והתובע לא התערב. הנתבע אמר לו: "הכל בגללך, תצא החוצה מפה". לטענתו אמר לו הנתבע "תצא החוצה, זה בגללך, אתה לא יכול להתפלל פה". התובע לא הגיב לדברים. למחרת המשיך הנתבע לתקוף אותו באופן מילולי, אך הוא לא הגיב.

מטעם התובע העיד אחיו של הנתבע, מר מאיר מנצור, שהוא אף קרוב משפחתו של התובע. מר מאיר מנצור העיד כי החל ויכוח בבית הכנסת ובשלב מסוים הנתבע החל לעשות מהומה בבית הכנסת, ולאחר שנרגעו הרוחות, והנתבע אמר לתובע "בגללך, כל הבלגן בבית הכנסת, גרמת לכל הבלגן הזה". אמנם הנתבע לא הזכיר את שמו של התובע, אך הציבור הבין שהדברים מופנים אליו.

מטעם התובע העיד אף מר דוד יהושע. לדבריו, נכח במהלך התפילה ובעת הויכוח בין הנתבע לאחיו של הנתבע, הייתה התלהמות, והנתבע צעק "הכול בגללו" ו-"גם אבא שלי לא רצה אותו".

הנתבע העיד כי התובע גידף אותו והפריע בבית-הכנסת. לטענתו במהלך הויכוח בזמן התפילה, לא פנה אל הנתבע ולא דיבר איתו. התובע ממשיך להתפלל בבית-הכנסת, וגורם לסכסוכים במקום.

מטעם הנתבע העיד בנו של הנתבע, מר מאור מנצור. לדברי הבן החל ויכוח בנוגע לנוסח הקריאה בבית-הכנסת, ואחיו של הנתבע עשה פרובוקציות בבית-הכנסת, עצר את התפילה והחל לאיים באמצעות ידיו. החל ויכוח, והנתבע אף נפגע. לדבריו, הנתבע, אביו, לא אמר ולו מילה אחת לעבר התובע, וכלל לא הביט לעברו.

עד נוסף מטעם הנתבע, מר אפרים יהושע, העיד שהחלו חילוקי דעות לעניין נוסח הקריאה, החלו חילופי מילים והאשמות, והם ניסו להפריד בין הנצים, היו חילופי דברים בין הצדדים, אך לא היה מישהו שפנה למישהו באופן אישי. הויכוח היה בין בנו של הנתבע לבין אחיו של הנתבע.

דיון והכרעה

המישור העובדתי

לאחר ששמעתי את התובע ואת עדיו וכן את הנתבע ואת עדיו, לא שוכנעתי כי יש מקום להעדיף את עדויות התובע ועדיו על פני עדויות הנתבע ועדיו. נדמה כי כל אחד מהעדים תמך בצד הקרוב לו בסכסוך שבין הצדדים, ואין בנמצא עד אובייקטיבי, אשר ניתן יהיה על סמך דבריו לבסס ממצא משכנע. בנסיבות אלה, כאשר עדי התובע מזה ועדי הנתבע מזה, סבורני כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליו.