ח'ליל דיב עיסא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה "השומרון"

המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן:

1. בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' שרון נתנאל) בעפ"א 15019-01-15 מיום 3.2.2015, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה (השופטת ט' תדמור-זמיר) בתו"ב 34516-02-13 מיום 24.12.2014. במרכז הבקשה ניצבת שאלת תחולת הסדר התיישנות העונשים הקבוע בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי או החוק) על עונש מאסר על תנאי. שאלה עקרונית זו טרם הוכרעה על ידי בית משפט זה, ומשום כך התבקשה תגובת המדינה – אשר הסכימה למתן רשות ערעור בשאלה זו, בין היתר לנוכח קיומן של פסיקות סותרות של בית המשפט המחוזי בעניין זה, כפי שיפורט להלן. על כן, ראינו ליתן רשות ערעור למבקש (להלן: המערער) והחלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

רקע עובדתי והליכים קודמים

2. בשנת 1999 הוגשו נגד המערער שני כתבי אישום לבית משפט השלום בחדרה (ת"פ 1153/99 ות"פ 1292/99 (להלן בהתאמה: כתב האישום הראשון וכתב האישום השני)), אשר ייחסו לו עבירות של ביצוע עבודות בנייה ושימוש חורג ללא היתר כדין, לפי סעיפים 145(א), 204(א), 205 ו-208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). על פי כתב האישום הראשון, המערער בנה שלא כדין חדר בשטח של כ-10 מ"ר עם סככה בשטח של כ-3 מ"ר בחלקה 33/143 בגוש 11285 בפרדיס (להלן: המקרקעין). כתב האישום השני ייחס למערער בנייה שלא כדין של שתי חנויות בקומת הקרקע במקרקעין בשטח של כ-81.75 מ"ר. ביום 3.5.1999 המערער הורשע, על פי הודאתו, במיוחס לו בכתב האישום הראשון, ובו ביום ניתן גזר הדין במסגרתו, בין היתר, חויב המערער להרוס את המבנה נושא האישום תוך 12 חודשים, זולת אם יקבל היתר כדין. בנוסף, ביום 11.1.2001 המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, במיוחס לו בכתב האישום השני, ובמסגרת גזר הדין מיום 22.3.2001 הוא חויב, בין היתר, להרוס את המבנה נושא כתב האישום תוך 18 חודשים, זולת אם יקבל היתר כדין (להלן ביחד: צווי ההריסה).

3. ביום 13.11.2001, לאחר שנתגלה כי המערער לא ביצע את צווי ההריסה שהוטלו עליו, הוגש נגדו כתב אישום נוסף (ת"פ 5392/01), אשר ייחס לו עבירות של שימוש ללא היתר ואי קיום צו שיפוטי לפי סעיפים 204(א) ו-210 לחוק התכנון והבניה, בהתאמה. המערער הורשע במיוחס לו, על פי הודאתו, ביום 5.12.2002 ובמסגרת גזר הדין שניתן בו ביום, הוטל עליו, בין היתר, עונש מאסר על תנאי של שמונה חודשים, זאת אם יעבור תוך שלוש שנים ממועד גזר הדין עבירה בניגוד לסעיף 210 לחוק התכנון והבניה ויורשע בה "בין בתקופת התנאי ובין לאחריו" (להלן: עונש המאסר על תנאי).

4. ביום 5.9.2012 הוגש נגד המערער כתב אישום נוסף, רביעי במספר, לבית המשפט לעניינים מקומיים (תו"ב 34516-02-13), שעניינו אי קיום צווי ההריסה וביצוע עבירת שימוש במקרקעין ללא היתר, בניגוד לסעיפים 204(א) ו-210 לחוק התכנון והבניה. ביום 26.2.2014 המערער הורשע, על פי הודאתו, בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. במסגרת גזר הדין מיום 24.12.2014 הופעל עונש המאסר על תנאי, זאת לאחר שבקשתו להאריך את תקופת התנאי נדחתה, לאור חומרת העבירות בהן הורשע ובשל כך שלא פעל להכשרת הבנייה במשך 15 השנים מאז ניתנו צווי ההריסה. בנוסף, הוטל על המערער, בין היתר, עונש מאסר בפועל בן שלושה חודשים לריצוי בחופף לעונש המאסר על תנאי, כך שבמצטבר, הועמד עונשו על שמונה חודשי מאסר בפועל.

5. המערער ערער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי וטען כי לא היה מקום להפעיל את עונש המאסר על תנאי, עקב התיישנותו בהתאם לסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. ביום 3.2.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור, בקובעו כי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי אינו חל על עונש מאסר על תנאי שטרם הופעל. בית המשפט המחוזי פסק כי סעיף 10 לחוק חל על עונש שטרם החלו בביצועו או שביצועו הופסק, והרי עונש מאסר על תנאי הוא עונש אשר כלל לא ניתן להתחיל בביצועו טרם יורשע הנאשם בעבירה נוספת שנעברה בתקופת התנאי, ואלמלא יעבור הנאשם עבירה נוספת – העונש לא יבוצע לעולם. אשר לאמור ברע"פ 5798/00 ריזי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 1 (2001) (להלן: עניין ריזי) – בו נקבע כי עונש המאסר על תנאי אינו שונה עיונית מעונש מאסר בפועל – בית המשפט המחוזי מצא כי הדברים נאמרו בהקשר אחר וכי אין ללמוד מהם לעניין התיישנות עונש מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי קבע כי פרשנות אחרת של סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי תעמוד בסתירה לאמור בסעיף 52(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), לפיו תקופת התנאי תחול עם הפיכת גזר הדין לחלוט או מיום שחרורו של הנאשם ממאסר. זאת ועוד, נקבע כי פרשנות אחרת תוביל למצב אבסורדי שבו לעולם לא יופעל עונש מאסר על תנאי שהוטל בנוסף למאסר ממושך בפועל, מאחר שתקופת ההתיישנות תחלוף טרם ישוחרר הנאשם ממאסר.

           לפיכך, בית המשפט המחוזי קבע כי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי חל על עונש מאסר על תנאי שהופעל, כך שפסק הדין ממנו מתחיל מניין תקופת ההתיישנות הוא פסק הדין במסגרתו הופעל עונש המאסר על תנאי. בית המשפט מצא כי פרשנות זו אף מתיישבת עם הימשכות נפוצה של הליכי החקירה והליכי המשפט, ועם הדין לעניין התיישנות עבירות, הקבוע בסעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו מוארכים מועדי התיישנות עבירות מסוג פשע ועוון עם קיומם של הליכי חקירה והליכי משפט. נקבע כי היקש זה מתאפשר – חרף היעדר הוראה דומה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי – לנוכח המסקנה כי סעיף 10 לחוק עוסק אך בביצוע עונשים. לבסוף נקבע כי על אף שהתוצאה העולה מהפרשנות שאומצה – לפיה עונש מאסר על תנאי אינו מתיישן – היא בעייתית, קיימים לה פתרונות רבים ובהם התיישנות עבירות לפי סעיף 9(ג) לחוק סדר הדין הפלילי; הארכת תקופת המאסר על תנאי לפי סעיף 56 לחוק העונשין; וקיומן של הגנות המוענקות לנאשם בדין הפלילי. לנוכח מכלול האמור, ומשהגיע למסקנה כי לא נתקיימו טעמים מיוחדים להארכת תקופת התנאי, בית המשפט המחוזי הורה על דחיית הערעור ועל הותרת העונש על כנו. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טענות הצדדים