זננירי נ' הארמנית של ירושלים

פסק דין

רקע כללי

1. התובע עבד בבית ספר כמורה מוערך לכימיה מאז שנת 1970. בית הספר נוהל עד 1995 כמסגרת עצמאית ונפרדת מהכנסייה בראשה עמד הבישוף קאביקיאן, כאשר זה היה אחראי על הניהול והתשלומים לעובדים (להלן: "תקופת הבישוף"). בקיץ 1995, לאחר מחלוקת בין הבישוף לכנסייה הארמנית, הועבר ניהול בית הספר לידי הנתבעת (להלן: הכנסייה). שכרו החודשי של התובע עמד על סך 2908 ₪ עובר לסיום עבודתו.

2. בתביעתו תבע התובע כמה רכיבים. בפתח הדיון בפנינו השכילו הצדדים להגיע להסכמה באשר לרכיבים שעניינם דמי הבראה, ביגוד, הפרשי פנסיה והחזר הוצאות נסיעה, כמפורט בסעיף 5 לפרוטוקול. להסכמות אלה יינתן להלן תוקף של פסק דין.

3. המחלוקת שנותרה בין הצדדים הייתה באשר לזכותו של התובע לפיצויי פיטורים ביחס לתקופה הראשונה – תקופת הבישוף, וכן באשר לזכותו של התובע לקבל פיצוי בשל אי מתן הודעה על סיום עבודתו במועד, אותה יש לתת למורים מסוגו – עד תום חודש מאי. אלה, אפוא, שני העניינים בהם עלינו להכריע.

טענות הצדדים

4. לטענת התובע לא קיבל פיצויי פיטורים ביחס לתקופת העבודה הראשונה – תקופת הבישוף, ולכן הוא זכאי לפיצויי הפיטורים בצירוף פיצויי הלנה. בהתייחס לטענה לפיה שולמו לו פיצויי פיטורים כמופיע בנספח י' לתצהירו של הכומר נוריאר קזיזאן (להלן: הכומר), הרי שמה שנרשם כאילו קיבל סכום כסף בקיץ 1995 , הרי שמדובר היה בהלוואה ע"ס כ-3,000 ₪ ורק את זאת ניתן ללמוד מחתימתו על נספח י' לתצהיר הכומר.

עוד טען כי הלכה למעשה לא קיבל את המכתב המודיע לו על סיום עבודתו עד תום חודש מאי 2010 כנדרש בחוקת העבודה החלה על מורים ולכן הוא זכאי לפיצוי שווה-ערך לשנת עבודה למשך שנת לימודים.

5. לטענת הנתבעת, התובע, כמו המורים האחרים שעבדו קודם לקיץ 1995, קיבל פיצויי פיטורים עם חילופי הניהול והבעלות שהיו עת הועבר בית הספר מהבישוף לכנסייה הארמנית. התובע, כמו מורים אחרים, חתם על מסמך המאשר קבלת פיצוי בגין עבודתו עד אותה עת – קיץ 1995. הכנסייה קיבלה, אפוא, את התובע כמו המורים האחרים לאחר שנערך עימם חשבון ביחס למכלול זכויותיהם, ולכן היא אינה חייבת לשלם לו פיצויים ביחס לתקופה שבמחלוקת – התקופה הראשונה – תקופת הבישוף. התובע חתם על מסמך מפורש בו הוא מאשר קבלת הפיצויים כאמור בו. מדובר בסכום נכבד של 32,825 ₪ כמפורט בנספח י' ובנספח י"א בו מופיע התרגום. אין מדובר בהלוואה כנטען על ידי התובע. נספח זה הופיע במחברת שהיתה בארכיון הכנסייה והוא נמצא בחיפושים שנעשו לקראת הגשת תצהיר הכומר

באשר לסיום העבודה, הרי שהודע לו על כך כבר בשיחה עם הכומר נוריאר ביום 24.5.10. כן הודע לו באותו מעמד כי הם מתכוונים לתת לו מכתב אודות סיום עבודתו אך הוא השתמט מלהיפגש עימם, אף שהוזמן כדי לקבל המכתב לפני תום חודש מאי. הואיל והתובע ידע אודותיו והכשיל את מסירתו קודם לתום החודש, הוא אינו יכול להיבנות על כך לצורך טענתו זו.

ההליך

6. בפנינו העידו התובע מחד גיסא ומנגד העידו המורות גב' קוגאנוס נגריאן וגב' אנתראם קאראקוזאני, הכומר נוריאר קזניאן ומר מוסא קמר חשב הכנסייה מאז 1993, מר קמר

כן הגישו הצדדים מסמכים שצורפו לתצהירים ומסמכים שהוגשו לנו בדיון. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים.

הכרעה

7. נקדים ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה כפי שיוסבר לקמן.

8. עדותם עדי הנתבעת עשתה עלינו רושם מהימן. עדויותיהם תומכות זו בזו ונסמכות על המוצגים שהוגשו. הן קוהרנטיות וניכרים דברי אמת.

9. שתי המורות העידו כי בשנת 1995 הועבר בית הספר מניהול הבישוף לניהול הכנסייה, ואזי נערך עמן חשבון בגין פיצויי הפיטורים ששולמו להם. שתיהן אף זיהו את חתימתן על נספח י' מקיץ 1995, בו נרשמו כלל המורים שעבדו, סכום הפיצויים ששולם לכל אחד ובצד העמוד מופיעה חתימתם. כך העידה גב' אנתרם (פרוטוקול עמ' 13 שורות 25 -32) וכך גם העידה גב' נגריאן (פרוטוקול עמ' 15 שורות 19 -20). כן העידו השתיים כי ידוע היה לכל המורים באותו מועד, שהם מקבלים את פיצויי הפיטורים ביחס לכל התקופה עד אותה עת. כך העידה גב' אנתרם (פרוטוקול עמוד 14 שורות 1-9) וכך גם העידה גב' נגריאן (פרוטוקול עמ' 15 שורות 19-24). שתיהן העידו, אפוא, בצורה בהירה ובפה מלא כי ידוע היה להן שכלל המורים – והן בתוכם – קיבלו את פיצויי הפיטורים. אף חשב הכנסייה, מר קמר, שליווה את בית הספר בתקופת המעבר, העיד ואישר אף הוא כי כך נעשה.

10. גרסתו של התובע בעניין חתימתו על נספח י' לא עשתה רושם מהימן. אין חולק כי התובע חתם על נספח י'. בנספח י' כאמור בתרגום שבנספח י"א (לתצהירו של הכומר) נכתב מפורשות סכום של 32,825 ₪ כפיצויי פיטורים. אף שהתובע אישר את חתימתו, טען כי לא מדובר בפיצויי פיטורים אלא במתנה או בהלוואה (גרסתו בעניין זה השתנתה), וכן טען כי אין מדובר בסכום זה אלא בסכום של כ-3,000 ₪ בלבד.

מדובר, אפוא, בטענה בעל פה כנגד מסמך בכתב שחתום ע"י התובע. מסמך זה, נספח י', אכן התגלה בשלב מאוחר, בסמוך להגשת תצהירי הנתבעת. יחד עם זאת ההסבר לכך נשמע הגיוני: לאור הדברים הברורים שמסרו המורים האחרים - ולפיהם שולמו להם פיצויי פיטורים בעת המעבר של בית הספר לכנסייה, ולכך שהם סיפרו כי חתמו על כך במחברת / פנקס, ניתנה הוראה לערוך חיפוש נוסף בארכיון הכנסייה. ואכן נמצאה המחברת, נספח י'. דבריו של הכומר נוריאר בעניין זה מהימנים עלינו (פרוטוקול עמ' 19 שורות 18-26). נספח י' נראה אותנטי על פניו, כאשר שתי המורות זיהו את חתימתן ואישרו שקיבלו, כמו המורים האחרים, את פיצויי הפיטורים בקיץ 1995. אין סיבה לחשוב שנהגו בתובע בדרך אחרת. נהפוך הוא, הרישום מצביע על סכום של 32,825 ₪ ומועדו 24.6.95 – עת בוצעה העברתו של בית הספר לכנסייה, כשאותה עת שולמו פיצויי הפיטורים גם למורים האחרים. יש לזכור שבסמוך לרישום מופיעה חתימתו של התובע – חתימתו אותה אישר.

11. טענתו של התובע כאילו מדובר בסכום אחר (קטן פי עשרת מונים) תמוהה ואנו דוחים אותה. אף טענתו באשר לטיבו של אותו תשלום תמוהה – מדוע בדיוק אותה עת ניתנה הלוואה כה גדולה לתובע?! התובע אף לא הראה אישורים על כי החזיר ההלוואה. הסבריו של התובע לפיהם אינו קורא ארמנית – השפה בה נרשם נספח י' – אף בה אין כדי ליישב העניין, שהרי הסכום נרשם במספרים שאותם בוודאי ידע התובע לקרוא ולהבין. עוד נציין כי מתחילת שנת הלימודים שבסמוך לאחר מכן – 1.9.95 – נרשם בתלושי השכר שתחילת עבודתו הינה מיום 1.9.95, דהיינו, עת הועבר בית הספר לכנסייה. התובע קיבל התלושים בהם הופיע הרישום הנ"ל ולא מחה על כך. עניין זה מצביע אף הוא כי עם המעבר של בית הספר לכנסייה נעשה חישוב אודות זכויותיו לפיצויי פיטורים ואלה שולמו לו, כפי שהעידו המורות והחשב. מאותה עת ואילך והחלו לחשב את זכויותיו כעובד חדש, לנוכח העברת בית הספר למסגרת הכנסייה.