זכאות תושב חוזר לגמלת נכות

השופט אילן סופר

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת מיכל לויט; ב"ל 4318-09), בו נקבע כי המערערת, בהיותה תושבת חוזרת לאחר שהות ממושכת בחו"ל, אינה זכאית לתשלום גמלת נכות. זאת, מן הטעם שבמועד בו איבדה את כושר השתכרותה, לא הייתה המערערת תושבת ישראל ולפיכך אין היא עומדת בתנאי סעיף 196(א) ל חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

במרכז הערעור מתעוררת השאלה האם קיימת אפליה בין עולים חדשים    לתושבים חוזרים, בכל הקשור לזכאות לתשלום גמלת נכות.

רקע עובדתי

2.       המערערת נולדה בישראל בשנת 1958. בשנת 1986 עברה המערערת, יחד עם בעלה וילדיה, להתגורר בארצות הברית. המערערת שבה לישראל לאחר כ-24 שנים, בפברואר 2009. בשנת 1991 אובחנה המערערת, בהיותה בארצות הברית, כחולה בטרשת נפוצה ובשנת 1998 עברה אירוע מוחי ראשון. לאחר מכן התדרדר מצבה ובאותה שנה היא חדלה לעבוד.

עוד יצוין, כי בשנת 1992 קבע המשיב (להלן: " המוסד") כי המערערת אינה תושבת ישראל, לאחר שחלפו כחמש שנים מיום שעברה להתגורר בארצות הברית.

3.       ביום 9.3.09, לאחר שובה לישראל כאמור, הגישה המערערת למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום גמלת נכות כללית. עקב כך, נקבע לה אי כושר מלא, רטרואקטיבית, החל מיום 9.12.07. אולם, מכיוון שבמועד בו נוצר אי הכושר שלה, לא הייתה המערערת תושבת מדינת ישראל, נדחתה תביעתה לקבלת גמלת נכות. עם זאת, המוסד הכיר במערערת כמי שזכאית לקבל קצבה לשירותים מיוחדים וגמלת ניידות, ובהתאם היא מקבלת גמלאות אלה עד היום.

ההליך בבית הדין האזורי

4.       כנגד החלטת המוסד שלא להכיר בזכאותה לגמלת נכות, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בית הדין האזורי דחה את התביעה בנימוק שהמערערת לא עומדת בתנאי סעיף 196(א) לחוק, שכן אין חולק כי היא לא הייתה תושבת ישראל במועד בו נוצר אי הכושר שלה, דהיינו בדצמבר 2007. עוד הוסיף בית הדין האזורי, כי במהלך הדיון העלתה המערערת טענה נוספת, ביחס לדחיית תביעתה לשיקום מקצועי. בית הדין האזורי קבע כי גם בעניין זה החלטת המוסד הייתה כדין, נוכח האמור בסעיף 203 לחוק, לפיו הליקוי בשלו נדרש השיקום המקצועי צריך לקרות למבוטח שעה שהוא תושב ישראל. מאחר שהמערערת לא הייתה תושבת ישראל במועד בו נגרם לה הליקוי כאמור, היא אינה זכאית גם לשיקום מקצועי.

הערעור

5.       במסגרת הדיון בערעור התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה מדוע זכויותיה של המערערת כתושבת חוזרת אינן זהות לזכויותיו של עולה, לעניין הזכאות לגמלת נכות ושיקום על פי חוק הביטוח הלאומי?לאחר קבלת העמדה הגישו המערערת והמשיב השלמת טיעוניהם בכתב ונערך דיון נוסף, בו טענו הצדדים טענותיהם בעל פה.

           להשלמת התמונה יאמר, כי בערעור הסתבר כי המערערת מקבלת, עד היום, קצבת נכות המגיעה מארצות הברית, שכן היא ממשיכה להחזיק באזרחותה האמריקאית. יובהר כי המערערת לא הסבירה בדיון מיהו הגורם המשלם את הגמלה מארצות הברית, או מהו גובה הגמלה אותה היא מקבלת כאמור. בנוסף, המערערת גם מקבלת מן המוסד גמלאות בסך של כ-6,700 ש"ח בגין קצבת שירותים מיוחדים וניידות.

6.       מותב בית דין זה בפניו נדון הערעור בישיבה הראשונה - התחלף למותב הנוכחי. הצדדים הביעו הסכמתם במעמד הישיבה השניה, להחלפת המותב כאמור.

טענות הצדדים בערעור

7.       המערערת טענה, כי המצב בו עולים חדשים אינם נדרשים להיות תושבים בעת גרימת אי הכושר בעוד שמתושבים חוזרים נדרשת התושבות כתנאי לתשלום הגמלה, מהווה אפליה אסורה כלפי הקבוצה עליה היא נמנית, קרי תושבים חוזרים יהודים. את סעיף 197 לחוק, הקובע כי עולים חדשים יהיו זכאים לגמלת נכות, גם אם אי הכושר נגרם טרם עלייתם לארץ וקבלת מעמד של תושב, יש להחיל לפי טענה זו גם על תושבים חוזרים יהודים.

בנוסף, המערערת טענה כי על בית הדין לבטל את התנאי המפורט בסעיף 196(א), לפיו קבלת גמלת נכות מותנית בכך שאי הכושר נגרם בעת שהמבוטח היה תושב ישראל - מאחר שמדובר בתנאי בלתי סביר. לטענתה, השאלה האם אדם היה "תושב" ישראל במועד הפיכתו לנכה הינה מקרית בלבד. תנאי המבוסס על מקריות הינו בלתי סביר ולפיכך יש מקום לבטלו ולהותיר על כנם רק את יתר התנאים, שהינם סבירים.

עוד טענה המערערת, כי הערכים החברתיים העומדים בבסיס ההקלה הקיימת בסעיף 197 ביחס לעולה חדש, קיימים גם ביחס לתושב חוזר. המדינה מעוניינת כי התושב החוזר ישוב אליה במסגרת המדיניות של "שבו בנים לגבולם", שהיא נכונה גם לגבי עולה חדש. לפיכך מדובר במתן יחס שונה כלפי שווים המהווה אפליה אסורה. עוד נטען, כי לא ניתן כל הסבר מדוע תנאי התושבות בעת שאירע אי הכושר הוסף רק לגמלת הנכות הכללית, בעוד שביחס לגמלאות אחרות המשולמות על ידי המוסד, חלקן גבוהות מגמלת הנכות, לא קיים התנאי כאמור. המערערת הוסיפה וטענה, כי שלילת הזכות לקבלת גמלת נכות כללית וגמלת שיקום מקצועי הופכת את הנכה לנטל על החברה ואף פוגעת בכבודו כאדם ובחירותו.

8.       היועץ המשפטי לממשלה טען כי יש לדחות את הערעור, שכן לא קיימת אפליה כלשהי כלפי המערערת. לטענתו, קבוצת השוויון אליה משתייכת המערערת היא כלל תושבי מדינת ישראל, וביחס אליה אין המערערת מופלית לרעה. היועץ הטעים כי המונח "תושב חוזר" אינו מוגדר בחוק הביטוח הלאומי (למעט חריג אשר אינו רלבנטי לענייננו, לעניין קטינים) ואין להתייחס לפיכך אל תושבים חוזרים כאל "קבוצה" בפני עצמה.

באשר לתנאי הקבוע בסעיף 197 ביחס לעולים חדשים, היועץ טען כי תנאי זה לא רק משקף את מדיניותה המיוחדת של מדינת ישראל כמדינה קולטת עליה, אלא בפועל הוא בא להשוות את מצבם של העולים למצבם של כלל תושבי המדינה, אשר נכותם נגרמה בישראל. בנוסף, ככל שאכן קיימת אבחנה, הרי מדובר באבחנה מותרת, העולה בקנה אחד עם ערכי מדינת ישראל כפי שהם באים לידי ביטוי בחוקים רבים נוספים.