זאב רוזנשטיין נ' שירותי בתי הסוהר

השופט נ' סולברג:

1. לפנינו בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הנשיא א' טל) בו נדחתה עתירת אסיר שהגיש המבקש, זאב רוזנשטיין, להתראיין לתוכנית הטלוויזיה "עובדה".

פסק הדין בעתירת האסיר

2. רוזנשטיין מרצה 17 שנות מאסר בגין עבירות סמים וקשירת קשר לביצוע פשע. הוא מבקש להתראיין לתכנית 'עובדה'. שירות בתי הסוהר לא אישר את בקשתו משום שאינה עומדת, לעמדתו, בתנאי פקודת נציבות בתי הסוהר 04.42.01 (להלן: הפקנ"צ אוהפקודה) הדנה בפניות אסירים לפרסום דברים בציבור. לטענת שב"ס, נושאי הראיון נוגעים להליכי חקירתו ומשפטו של רוזנשטיין, ועלולות להיות להם השלכות על בטחון הציבור והסדר הציבורי; כיוון שכך, הראיון אינו עומד בתנאים שנקבעו בפקנ"צ. לעומת זאת עמדתו של רוזנשטיין היא שמטרת הראיון היא 'למסמס את התיאור המפלצתי שנוצר בציבור' בקשר אליו, ושהאיסור שהוטל עליו בעניין זה פוגע בו באופן לא מידתי. הקשיים שהעלה שב"ס יכולים להיפתר, לטענתו, בכך שייקבע שהראיון ישודר רק בכפוף לאישור שב"ס אחרי שנציגיו יצפו בו.

3. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה, וקבע כי הוראות הפקנ"צ אינן מצדיקות להעתר לה. נקבע כי זכותו של המבקש לחופש דיבור אינה מוחלטת והיא הוגבלה על-ידי הוראות הפקודה. אין חובה לאפשר את חופש הדיבור דווקא באמצעות פרסום טלוויזיוני, וככלל, חופש הביטוי של אסיר יבוא לידי ביטוי בכתב. רוזנשטיין פרסם את דבריו במספר כתבות בעיתונות הכתובה, ובעתירתו לא הוכיח שקיימת חובה לאפשר לו לממש את זכותו לחופש ביטוי גם באמצעות קיום ראיון. בית המשפט קבע כי הצדק עם שב"ס בטענתו שהבקשה איננה עומדת בשתי אמות מידה הקבועות בפקנ"צ: מטרת הפרסום אינה טענת חפות של האסיר, דבר המהווה שיקול משמעותי בקבלת בקשה מעין זו; כמו כן, אין מדובר באסיר שכבר מיצה את כלל ההליכים המשפטיים בעניינו, שכן טרם הסתיים הדיון בבקשת המבקש לשחרור על-תנאי.

הבקשה

4. בבקשה שלפנינו נטען כי עניינה מצדיק מתן רשות ערעור, משום שהיא מעלה סוגיה עקרונית ומכיוון שהעניין נדון והוכרע בהחלטה מנהלית ובפסק הדין ושל בית המשפט המחוזי, והוא מצדיק ערעור נוסף בבית משפט זה. לגופו של עניין התמקדה הבקשה דנא בטענה כי הוראות הפקנ"צ בעניין ראיון ורבלי הן בלתי-מידתיות ויש להורות על בטלותן. טענת העדר המידתיות נסמכת על הטענה כי מדובר בפגיעה בחופש הביטוי במידה העולה על הנדרש; זאת לאור המעמד של חופש הביטוי המוקנה לאסיר, בשים לב לכך שיש אסירים (כגון המבקש) שכושר הביטוי שלהם בעל-פה גבוה לאין שיעור מכושר הביטוי שלהם בכתב. לפי הוראת הפקנ"צ, הכלל הוא שפרסום דבריו של אסיר יֵעשה בכתב בלבד, ניתן לסטות מכך רק במקרים חריגים, ודי בכך שנפגע אחד מן השיקולים המנויים בסעיף 5(ב) לפקודה על מנת להגביל את פרסום דברי האסיר. תוצאה זו אינה מאזנת כלל בין הטעמים שביסוד הוראת הפקודה לבין חופש הביטוי של האסיר. לאור האמור סבור רוזנשטיין כי על בית המשפט לפסול את הוראות הפקנ"צ הרלבנטיות ולקבוע הסדר אחר תחתיהן, ולחלופין עליו לקבוע כי יש ליישם באופן מקל את המגבלות הקבועות בפקודה.

5. בהקשר אחרון זה טוען רוזנשטיין מספר טענות קונקרטיות באשר לעניינו האישי. נטען כי בניגוד לפסקי דין שעליהם הסתמך בית המשפט המחוזי, ענייננו אינו בביטוי מסחרי אלא אישי; נטען כי העובדה שהוא ממתין להכרעה בעניין שחרור על- תנאי אינה מחשיבה אותו ככזה שלא מיצה את ההליכים המשפטיים בעניינו במה שנוגע לשיקולים שבפקודה; ונטען כי הצעת המבקש, לפיה שב"ס יצפה בראיון וזה לא יפורסם ללא אישורו, מאיינת את עיקרי החששות של שב"ס ולפיכך יש לאמצה. רוזנשטיין נסמך על פסקי דין התומכים בעמדה שיש להקל על אסירים בסוגיה זו ולאפשר להם להתראיין בעל-פה – תוך קיום ביקורת שב"ס על התוצר, ואין להסתמך על טענה כללית של צרכי ביטחון וסדר ציבורי שבה נוקט שב"ס.

התשובה לבקשה

6. שירות בתי הסוהר סבור כי אין עילה למתן רשות ערעור. פסקי דין בעבר עסקו בשאלות העקרוניות הנוגעות לאיזון בין חופש הביטוי לבין אינטרסים נוספים; טענותיו של המבקש באשר לחוקתיות הפקנ"צ לא נטענו בערכאה דלמטה ולכן אין מקום לדון בכך במסגרת ערעורית.