ז"ל ואח' ואח' נ' עיריית ירושלים

פסק דין

1. זוהי תביעה לקבלת פיצוי בגין הפסקה פוליסת ביטוח חיים (ריסק) והפסד כספי הביטוח לאחר קרות האירוע המזכה בכספי הביטוח.

2. המנוחה, גב' מרים אביב ז"ל (להלן: "המנוחה"), עבדה בעיריית ירושלים מיום 6.2.89 עד לפטירתה בטרם עת לאחר מחלה קשה ביום 31.1.04. המנוחה בוטחה עם תחילת עבודתה בביטוח חיים (ריסק) שנערך לעובדי העירייה, הנתבעת. בשנת 1990 הפסיקה הנתבעת לנכות משכרה של המנוחה את התשלום עבור דמי הביטוח וממילא בוטלה פוליסת ביטוח החיים (ריסק) שהיתה לה עד אותה עת. לאחר פטירת המנוחה ביקשו התובעים 1-4, יורשי המנוחה, שישולמו להם כספי ביטוח החיים או פיצוי שווה-ערך בשל רשלנותה של העירייה שהפסיקה את הביטוח שלא כדין.

3. לטענת הנתבעת ביקשה המנוחה בשנת 1990 להפסיק את הפוליסה ולהפסיק את ניכוי פרמיית הביטוח משכרה. לנוכח בקשתה הופסק ניכוי פרמיית הביטוח וממילא בוטלה הפוליסה (ריסק). לטענת הנתבעת עובדי העירייה מבוטחים בביטוח חיים קבוצתי (ריסק) כאשר דמי הביטוח מנוכים משכרם, פרט לעובדים המודיעים על רצונם שלא להיכלל בביטוח זה, כפי שעשתה המנוחה. הודעה כזו נעשית פעם אחת ועל יסודה מפסיקים את ניכוי דמי הפרמיה ואת הביטוח, אלא אם יבקש העובד חידוש הביטוח.

4. לטענת התובעים, הפסקת הביטוח לא נעשתה כדין, לא היה זה לבקשת המנוחה ונכון היה להמשיך את ביטוחה, מה גם שהבקשה של התובעת להפסיק את ביטוחה לא הוצגה להם ונטען כי אבדה.

בפנינו העידו התובעת 2 – בתה של התובעת, וכך גם אחותה, גב' יפה שושן. מנגד העיד מר שוקי ברזון ששימש כממונה על הרווחה בעירייה עד פרישתו לפנסיה. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים.

הכרעה

5. נקדים ונאמר כי החלטנו לדחות את התביעה, מהנימוקים המפורטים בסיכומי הנתבעת. לקמן נוסיף דברים אחדים.

6. מהראיות אכן עולה כי הנתבעת רכשה עבור עובדיה ביטוח חיים קבוצתי (ריסק). עובדים שביקשו שלא להיכלל בביטוח זה, או הודיעו על רצונם להפסיק ביטוח זה, ביטוחם הופסק כמבוקש. אכן נכון כי העירייה כמעסיק אינה רשאית לנכות מהשכר, בהתאם לסעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958, כאשר העובד מודיע על כך שאינו רוצה ברכישת ביטוח מעין זה. במקרה דנן עולה מהראיות כי המנוחה הודיעה למר ברזון על כי אינה רוצה בביטוח זה ובתשלום פרמיה עבורו.

7. כאמור, מטעם הנתבעת העיד מר ברזון, שהיה גמלאי בעת עדותו בפנינו, ושימש קודם לפרישתו כממונה על הרווחה בעיריית ירושלים. בתוקף תפקידו זה עסק בענייני הרווחה השונים וטיפל אף במנוחה. עדותו של מר ברזון עשתה עלינו רושם מהימן. בעדותו סיפר באופן פוזיטיבי על הודעת המנוחה שאינה מעוניינת שינכו ממנה את הפרמיה ואינה מעוניינת בביטוח הריסק (כמפורט בתצהירו בסעיפים 4 ה' ו-4 ו' ובפרוטוקול עמ' 12 שורה 30-32).

יתר על כן, מר ברזון אף העיד כיצד שוחח עם המנוחה לאחר שנודע לו דבר מחלתה וניסה לשדלה לחדש את הביטוח, אך היא ביכרה שלא לעשות כן (סעיף 4 י"א-י"ב לתצהירו וכן בעדותו, פרוטוקול עמוד 15 שורה 9-12, 15-17). דבריו אלו של מר ברזון כאמור עשו עלינו רושם מהימן והם מכריעים, אפוא, את דינה של התובענה דנן.

8. כעולה מתלושי השכר שולמו עבור המנוחה דמי ביטוח פעם אחת בשנת 1990 (התשלום חולק לשניים בחודשים ינואר ופברואר), כאשר מיד לאחר התשלום הראשון הודיעה התובעת שאינה מעוניינת בביטוח ואינה מסכימה לניכוי הפרמיה משכרה. מאמצע שנת 1990, לא נרשם ניכוי ברובריקה המתאימה בתלוש השכר, שם היה רשום קודם לכן סכום הניכוי ויעדו. יש אפוא מתאם בין הכתוב בתלושי השכר לבין עדות מר ברזון. ניתן לראות אפוא כי העירייה יישמה את ההוראה שהתקבלה. אין מדובר בטעות או בזדון אלא ביישום רצונו של העובד. זכותו של עובד לבקש שיופסקו הניכויים עבור ביטוח חיים (ריסק) וולונטרי שנערך לו. במקרה כאמור, בו מודיע העובד על כי אין רצונו בניכוי פרמיה, כלל לא נתונה למעביד רשות שלא לכבד רצון זה (כפי שגם עולה מסעיף 25 לחוק הגנת השכר כאמור).

9. בעניין ביטוח החיים (ריסק) הנ"ל מקובלת עלינו עמדתה של העירייה, כי מדובר בביטוח וולונטרי שלא נעשה מכוח הסכמים קיבוציים. ביטוח כזה אף לא נעשה מכוח הוראות כל דין. יש לזכור כי למנוחה נצברו זכויות פנסיה בהתאמה לתקופת עבודתה ושכרה. אלה האחרונה הינם תולדה של הדין. לעומת זאת, ביטוח החיים (ריסק) בו עוסקים אנו, היה ביטוח וולנטרי שרכשה העירייה לעובדים שביקשו זאת כאשר דמי הביטוח כולם נוכו משכרם. עובד רשאי היה להפסיק את ביטוחו משיקוליו כפי שעשתה המנוחה.

10. בשולי הדברים נאמר כי גם אילו לא הייתה בקשה מפורשת (כפי שהיה במקרה דנן), הרי שאם לא נוכו דמי ביטוח ולא שולמה הפרמיה אזי אין כיסוי ביטוחי. עניין זה נקל לראותו בתלוש השכר. במקרה דנן בו לא היו ניכויים עבור פרמיית הביטוח והיתה בקשה מפורשת להפסיק לנכות, הרי שקל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין כיסוי ביטוחי ואין לחייב הנתבעת בתשלום כספי הביטוח או בפיצוי שווה ערך לדמי הביטוח שהיו משולמים אילו הייתה לתובעת כיסוי ביטוחי תקף.

11. נאמר כי אכן יש להצטער על כי לא נשמרה ההודעה של התובעת משנת 1990 בה היא מבקשת להפסיק את תשלום הפרמיה ואת הביטוח. יחד עם זאת, הודעה זו, שהתקבלה אצל הנתבעת כפי שהעיד מר ברזון, די היה בה. הוכחת קיומה של הודעה כזו יכולה להיעשות גם על ידי עדותו של עד, כפי שקרה במקרה דנן. יתר על כן, מאותה עת ניתן לראות בתלושים כי אין עוד ניכויים מהשכר לפרמיית ביטוח ריסק. ככל שהיתה זו טעות, הרי שהמנוחה, שהיתה אישה מסודרת שעמדה על זכויותיה, כפי שהעידה בתה (פרוטוקול עמוד 9 שורה 7-10), רשאית הייתה לבקש לתקן הטעות. בפועל, כפי שהעיד מר ברזון, מדי שנה הוצע לעובדים בחוזרים שנשלחו להם, אודות ביטוח הריסק ועל זכותם שלא ייערך להם ביטוח, וכי ככל שהוא יופסק הם יהיו רשאים להגיש בקשה לחידושו. המנוחה לא ביקשה לחדש הביטוח, לאחר שהודיעה על הפסקתו. זה היה רצונה ונכון לכבדו.

12. באשר לעדותה של גב' שושן, אחות המנוחה, הרי שמדובר בדברים כלליים ששמעה מפי המנוחה, עת זו הייתה על ערש דווי כשהיא "חצי מורדמת" (פרוטוקול עמוד 10 שורה 28-29, עמוד 11 שורה 1-2). קשה לייחס משמעות לדברים אלה, שהינם דברים כלליים ולא ברור למה התכוונה המנוחה, ובכל אופן עסקינן בעדות שמיעה. אף דברי בת המנוחה, התובעת 2, באים בכלל האמור. הם בגדר עדות שמיעה וחלקם בגדר השערות פורחות באוויר. בפרט נכונים הדברים ביחס לטענתה לפיה נוכה משכרה של התובעת סך 466 ₪ ע"ח הפרמיה לביטוח הריסק נשוא הליך זה. כפי שהעיד מר ברזון, אף כיום הפרמיה נמוכה לעין שיעור מהסכום הנ"ל והיא עומדת ע"ס של כ-120 ₪ (סעיף 2 לתצהירו של ברזון). לנוכח זאת ברור כי טענה זו של התובעים נעדרת כל בסיס עובדתי.

11. לנוכח כל האמור והואיל והמנוחה ביקשה, וכך אנו קובעים, להפסיק את ניכוי דמי הביטוח משכרה, ממילא בוטלה פוליסת ביטוח החיים (ריסק). הנתבעת פעלה, אפוא, בהתאם לרצונה של המנוחה ויש להצטער כי לאחר פטירתה מבקשים התובעים לשנות את רצונה ולהציגו כאילו היה אחר. אכן מצער הדבר כי המנוחה נפטרה בטרם עת וכי פוליסת הביטוח בוטלה על ידה, אך כך היו הדברים. לנוכח כל זאת, דין התביעה להידחות.

סוף דבר

12. התובעים 2 ו-3 ישלמו תוך 30 יום לנתבעת הוצאות ההליך בסך 5,000 ₪.

13. ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום.