השופטת א' פרוקצ'יה:
זו בקשת רשות ערעור של המדינה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' הנשיא מ' בן דוד, כב' ס' הנשיא י' כהן וכב' השופט ב' ארבל) מיום 20.11.08, במסגרתו החליט בית המשפט לבטל את החלטת ועדת השחרורים המיוחדת לפיה אין לשחרר שחרור מוקדם את המשיבים, שהורשעו ברציחתו של הנער דני כץ ז"ל, והורה על החזרת הסוגיה לדיון מחודש בפני ועדת שחרורים מיוחדת בהרכב שונה.
רקע ועובדות
1. ביום 8.12.83 נרצח הנער דני כץ ז"ל (להלן: המנוח), וזאת בטרם מלאו לו 15 שנים. בחלוף כשנתיים, בשנת 1985, הורשעו המשיבים ביחד עם שניים נוספים על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה, ברציחתו בכוונה תחילה של המנוח, וכן בקשירת קשר לחטוף את המנוח לשם ביצוע רצח, ובחטיפתו לשם ביצוע הרצח. שלושת המשיבים נדונו לעונשי מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ול-27 שנות מאסר נוספות בגין יתר העבירות.
2. פרשת הרצח והרשעתם של המשיבים בו עמדו במהלך השנים במוקד הליכים משפטיים רבים ומסועפים, אשר אלה עיקריהם: בשנת 1991 נדחה על-ידי בית משפט זה ערעור שהגישו המשיבים על הרשעתם (ע"פ 915/85 קוזלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.1991). בהמשך, נדחתה בקשה לדיון נוסף על פסק הדין בערעור (ד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441 (1991)). בשנת 1999 הוחלט על עריכת משפט חוזר למשיבים (מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 529 (1999)). המשפט החוזר נערך בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ובמהלך ניהולו שוחררו המשיבים ממעצרם (בש"פ 2074/99 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 553 (1999)). בשנת 2002 הורשעו המשיבים במסגרת המשפט החוזר בכל העבירות בהן הורשעו במשפט המקורי. נוכח הרשעתם, נגזר על המשיבים עונש מאסר עולם בגין עבירת הרצח, ועונש של 15 שנות מאסר בגין עבירת החטיפה, לריצוי בחופף זה לזה (תפ"ח (תל אביב-יפו) 5052/99 מדינת ישראל נ' קוזלי (לא פורסמו, 25.2.2002 ו- 4.3.2002)). לבסוף, בחודש מרץ 2005, דחה בית משפט זה ערעור שהגישו המשיבים על הרשעתם במשפט החוזר (רע"פ 3268/02 קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 761 (2005)).
3. זמן קצר לאחר דחיית הערעור על הרשעתם במשפט החוזר, פנו המשיבים לוועדת השחרורים המיוחדת, כמשמעה בסעיף 33 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים או הוועדה; חוק שחרור על-תנאי), בבקשה על-פי סעיף 29 לחוק זה, כי הוועדה תמליץ בפני נשיא המדינה על קציבת עונשיהם.
4. הוועדה קיימה דיון בבקשה בחודש פברואר 2006, ובחודש אפריל 2006 החליטה להמליץ לנשיא המדינה לקצוב את עונשיהם של המשיבים. אשר למספר שנות הקציבה, נחלקו דעות חברי הוועדה: שניים מחברי הוועדה סברו כי ראוי לקצוב את עונשם של המשיבים ל-30 שנות מאסר, ואילו שניים אחרים סברו כי יש להמליץ על קציבת העונש לשלושים וחמש שנות מאסר.
5. משחלף זמן ממושך מאז ניתנה המלצת הוועדה, ונשיא המדינה טרם קיבל החלטתו, הגישו המשיבים בחודש מאי 2007 עתירה נגד שר המשפטים בדרישה כי ימליץ בפני הנשיא לקצוב את עונשם. במהלך החודשים יולי-אוגוסט 2007 העביר שר המשפטים לנשיא המדינה את המלצתו לקצוב את עונשם של המשיבים לשלושים שנות מאסר. נוכח זאת, ולבקשת המשיבים, נמחקה העתירה (בג"צ 4572/07 גנאמה נ' שר המשפטים (לא פורסם, 22.8.2007)).
6. בחודש אוגוסט 2007 החליט נשיא המדינה לקצוב את עונשיהם של המשיבים ל-30 שנות מאסר בהתאם להמלצתו של שר המשפטים. יצוין, כי עונשם של שני המורשעים האחרים ברצח המנוח נקצב לארבעים וחמש שנות מאסר, וזאת בשל מעורבותם בעבירת רצח נוספת.
7. עתירה שהוגשה על-ידי בני משפחת המנוח בחודש פברואר 2008 כנגד ההחלטה בדבר קציבת העונש נדחתה, תוך שנקבע, כי נוכח אופייה המיוחד של סמכות הנשיא להקל בעונשם של עבריינים, והיקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית על אופן הפעלתה של סמכות זו, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת הקציבה (בג"צ 9631/07 כץ נ' נשיא המדינה (לא פורסם, 14.4.2008), להלן: ענין כץ).
8. לאור ההחלטה בדבר קציבת עונשיהם, ומשסיימו המשיבים לרצות שני-שלישים מן התקופה שנקצבה, הם פנו לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור על-תנאי ממאסרם. מנגד, בני משפחת המנוח הציגו בפני הוועדה את עמדתם בכתב בנושא זה, על-פי סעיף 19(א) לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: חוק זכויות נפגעי עבירה). בעמדתם זו, התנגדו בני המשפחה בתוקף לשחרורם המוקדם של המשיבים מטעמים שונים. בד בבד, הם פנו לוועדה בבקשה לאפשר להם להשתתף בדיון שיתקיים בפניה, וכן לטעון בפניה בעל-פה. יושב-ראש הוועדה, כב' השופט (בדימ') ד' בר-אופיר, החליט לאפשר לשני נציגים ממשפחת המנוח להשתתף בדיון בוועדה בענין שחרור המשיבים על-תנאי, והתיר להם לשאת דברים בפניה.
9. ביום 17.6.08 קיימה הוועדה דיון בבקשת המשיבים להשתחרר על-תנאי. במסגרת הדיון, טענו באי-כוח המדינה כנגד שחרורם המוקדם של המשיבים, ולאחריהם הציגו נציגי משפחת המנוח את עמדתם. בעקבות טיעוניהם, נשמעו דברי באת-כוח המשיבים בזכות שחרורם המוקדם. כן הותר לצדדים להגיש השלמות טיעון בכתב.
10. ביום 13.7.08 החליטה ועדת השחרורים (יו"ר הוועדה, השופט בדימוס ד' בר-אופיר, וחברי הוועדה עו"ס א' מור, עו"ס ע' טרונסקי ונציג שירות בתי הסוהר, רב כלאי א' יערי) לדחות את בקשת המשיבים לשחרור על-תנאי.
החלטת ועדת השחרורים
11. הוועדה פתחה את החלטתה בתיאור הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים בפרשת רצח המנוח. לאחר תיאור הרקע, וקודם לניתוח שיקוליה ביחס לבקשת השחרור, הביעה הוועדה את דעתה בשתי סוגיות, כדלקמן: ראשית, לדבריה, על מחלקת החנינות במשרד המשפטים לערוך שידוד מערכות נורמטיבי בשיקול-הדעת שהיא מפעילה, ולשנות קריטריונים מוטעים, כלשון הוועדה, שהיא פועלת על-פיהם בהציגה את עמדתה בפני ועדות קציבת עונש. בפועל, על מחלקת החנינות להעלות את הרף העונשי של המלצותיה המוגשות לנשיא המדינה. שנית, ראוי, לדעת הוועדה, לערוך דיון מחודש בשאלה מה צריך להיות רף קציבת העונש של אסיר עולם אשר הורשע, בנוסף לעבירת רצח, גם בעבירות נוספות הקשורות במעשה ההמתה, ונגזר עליו בגינן עונש נוסף על עונש מאסר העולם שהוטל עליו בגין הרצח. לדעת הוועדה, נכון וראוי כי עונשו של אסיר כזה ייקצב לתקופה ארוכה במידה ניכרת מזו של אסיר עולם שהורשע בגין עבירת רצח כהרשעה העומדת לעצמה.
12. לאחר שהביעה דעתה בשני עניינים אלה, עברה הוועדה לבחון את בקשת השחרור לגופה, ומנתה את שיקוליה אחד לאחד.
13. הוועדה הבהירה, כי מסוכנות אסיר היא שיקול ראשון במעלה לענין שחרור על-תנאי. הנטל בענין זה רובץ על האסיר והוא כבד, ועל אחת כמה וכמה כך הוא כאשר מדובר באסיר שהורשע בעבירת רצח. נקודת המוצא היא, כי אסיר אמור לרצות את מלוא תקופת עונשו, ואין בידו זכות מוקנית לקיצור מאסרו. עליו הנטל להראות כי מוצדק לשחררו שחרור מוקדם בהתקיים שני תנאים מצטברים - כי הוא ראוי לשחרור מוקדם, וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. חזקת המסוכנות אינה מוחלטת, והיא ניתנת לסתירה על-ידי האסיר על-פי כוחם המצטבר של נימוקים רלבנטיים שונים. כל מקרה נבחן לנסיבותיו, והבחינה מתמקדת במידת הסכנה לציבור מהאסיר, מול עוצמתם של שיקולים אחרים המשפיעים על השחרור המוקדם.
14. הוועדה קבעה כי מסוכנות המשיבים היתה ונותרה שרירה וקיימת עד היום. פעילותם המשותפת של המשיבים לחטיפת נער יהודי, להתעללות בו ולרציחתו, כל אלה מצביעים על כך שהמסוכנות מהם לא חדלה עד עתה. קיום מניע לאומני-אידיאולוגי מחריף את מסוכנות המשיבים, והוא הדין בהכחשתם העקבית את ביצוע העבירות גם לאחר הרשעתם במשפט החוזר. הכחשה זו מצביעה על כך שלא עיבדו בהליך שיקום את המניעים הלאומניים-אידיאולוגיים שעמדו ביסוד עבירת הרצח. לעמדת הוועדה, העובדה כי מדובר ברצח נער בשל היותו יהודי מעצימה את החומרה הטמונה בעבירת הרצח, ואת מסוכנותם הפוטנציאלית של המשיבים כלפי כל ילד יהודי שייקרה על דרכם, אם ישוחררו שחרור מוקדם. כפירתם באחריות לעבירות, הנתונה למשיבים כזכות דיונית, מציבה בפניהם משוכה גבוהה אותה עליהם לעבור בדרך לשחרור מוקדם. הרשעתם בעבירת הרצח שיוחסה להם יוצרת כלפיהם חזקת מסוכנות שעליהם הנטל להפריכה. אמנם, התנהגותם בכלא טובה, הם משולבים בפעילות יצרנית במאסרם, ויוצאים דרך קבע לחופשות. אולם מנגד, כפירתם המתמשכת באחריות לעבירות, וסירובם לקחת חלק בהליך טיפולי-שיקומי, מקשים עליהם להרים את הנטל הרובץ עליהם, ולהוכיח כי מתקיימים בעניינם תנאי שחרור על-תנאי על-פי החוק. בכך, חזקת מסוכנותם הופכת חלוטה, והתוצאה היא כי אין מקום לשחרור המשיבים על-תנאי.
הוועדה נתנה דעתה גם לעובדה כי המשיבים היו משוחררים במשך שלוש שנים מאז ניתנה ההחלטה על קיום המשפט החוזר, אולם קבעה כי משעה שניתן פסק דין מרשיע במשפט החוזר, שבה מסוכנותם להיות גורם בר-התייחסות, כמקודם.