וייסנביק דהן ואח' נ' גואקיל ואח'

החלטה

בפניי בקשה של הנתבעים לביטול עיקול זמני שהוטל על נכסיהם, להבטחת תביעה בסך של 3,608,894 ₪.

התובעת טענה במסגרת הבקשה לעיקול נכסיהם של הנתבעים, כי הללו מכרו לה ביום 25.7.2004 דירת מגורים (להלן: "הדירה"), תוך שהסתירו ממנה קיומן של חריגות בניה רבות. חריגות אלה הולידו מספר כתבי אישום נגד הנתבעים, החל משנת 2005. כאשר נודע לתובעת דבר קיומן של החריגות, היא פעלה רבות לשם הכשרתן, לרבות באמצעות שכירת שרותיו של אדריכל ועורך דין. התובעת טוענת כי לצורך התאמת הדירה להיתר הבניה, יהיה צורך לבצע עבודות תיקונים מסיביות בעלות של כ- 700,000 ₪. בנוסף, אלמלא חריגות הבניה, שוויה של הדירה היה גבוה הרבה יותר משווייה הנוכחי. עוד טוענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם.

מנגד, הנתבעים טענו כי התובעת ידעה היטב על חריגת הבניה המרכזית שעניינה סגירת פרגולה בקומת הגג, והיא אף חתמה על מסמך העדר טענות בענין זה. עוד טוענים הנתבעים כי המחיר הנמוך בו נמכרה הדירה לתובעת, ב- 45% פחות משווייה האמיתי, משקף את דבר קיומן של חריגות הבניה, וממילא לא נגרם לתובעת נזק כלשהו. כמו כן, התובעת לא הודיעה לנתבעים על אי ההתאמה כנדרש לפי ס' 14(א) לחוק המכר, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק המכר").

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את העיקול הזמני (למעט עיקול על פקדון כספי בהתאם להסכמה דיונית קודמת אליה הגיעו הצדדים), והכל מן הטעמים המפורטים להלן.

כידוע, על מנת שיינתן צו עיקול זמני, על המבקש לעמוד לפחות בשני תנאים מצטברים: קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה (תקנה 362(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות")), וכן קיומן של ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין (תקנה 374(ב) לתקנות).

בעניננו, עלה בידי התובעת לבסס את דרישת ההכבדה, שכן הנתבעים נטולי אמצעים כספיים של ממש ולכן ככל שהתביעה תוכתר בהצלחה, תתקשה התובעת לגבות את הסכום שייפסק לזכותה. יחד עם זאת, לא עלה בידי התובעת, לפחות לעת הזו, לבסס במידה ההוכחה הנדרשת קיומה של עילת תביעה. כאשר ניטע אצל בית המשפט ספק בצדקת התביעה, אין מקום להטלת צווי עיקול:

"אך לעומת זאת אפשרי הדבר, שבין על יסוד חומר הראיות שבתצהיר שניתן לתמיכה בבקשת הביטול ובין על יסוד חקירתו של המצהיר מטעם מבקש העיקול, יוכל מבקש הביטול "לטעת ספק" בצדקת התביעה או בטענת מבקש העיקול כי אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין, ובמקרה זה יבטלו בית-המשפט או הרשם את צו העיקול."

רע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ (1997) פ"ד נא(3) 789.

ברע"א 5935/97 רוני סיני נ' יעקב גלנץ (1998) הנ"ל, נפסק כי:

"עיקול זמני אינו ניתן "על דרך השגרה" ... עם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, על בית-המשפט לייחס חשיבות רבה יותר מבעבר לאיכותן של הראיות הבאות לתמוך בבקשת העיקול ובמספרן. "

דברים אלה נאמרו עוד לפני תיקון התשס"א של התקנות, והם מקבלים כיום ביטוי מפורש בהוראת תקנה 362(א), המתנה את מתן צו העיקול בכך שבית המשפט שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת התביעה.

בעניננו, עילת התביעה המרכזית היא החריגה מהיתר הבניה בכל הנוגע לסגירתה של הפרגולה בקומת הגג. דא עקא, התובעת ידעה היטב, עובר לחתימת הסכם המכר, כי פרגולה זו נסגרה תוך חריגה מהיתר הבניה. התובעת אף הוחתמה במעמד החתימה על הסכם המכר, על נספח הקובע כי "למרות האמור בחוזה המכר לגבי ההתאמה להיתר הבניה של הדירה שרכשתי ... ידוע לי כי סגירת הפרגולה בדירה אינה על פי ההיתר ולא תהיינה לי כל טענות כנגד המוכר בגין כך."

ודוק: מדובר בחריגת הבניה העיקרית שבגינה הוגשה התביעה, ומכאן שלכאורה, נשמט הבסיס מתחת לחלק מרכזי מתביעתה של התובעת.

זאת ועוד, עסקינן בתביעה שעילתה אי התאמה של הממכר. על כן, על מנת שתוטל על הנתבעים אחריות חוזית לפי חוק המכר בגין אי התאמה בממכר, שומה היה על התובעת להראות, כתנאי מקדמי, כי הודיעה לנתבעים על אי ההתאמה מיד לאחר שגילתה אותה. כך קובע ס' 15 לחוק המכר, הדן באי התאמה נסתרת, וכך גם קובע ס' 16, הדן במקרה שבו אי ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת בעת כריתת החוזה, אך הוא לא גילה אותן לקונה. גם במקרה כזה, חייב עדיין הקונה להודיע למוכר על אי ההתאמה מיד לאחר שגילה אותה. קונה שלא עושה כן, אינו רשאי להסתמך על אי ההתאמה, כפי שקובע ס' 14(ב) לחוק המכר. במילים אחרות, קונה שאינו זכאי להסתמך על אי התאמה במימכר משום שלא הודיע עליה למוכר כמצוות חוק המכר, לא יוכל להיוושע מהוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1970.

ראה ע"א 465/80 ש' סולונץ בע"מ נ' "התכוף" חרושת ברזל בע"מ פ"ד לח(3), 630 ,עמ' 639-640:

"... משהחמיץ הקונה את השעה להודיע למוכר על אי ההתאמה של המימכר לפי חוק המכר (שהוא הדין המהותי), שוב אין הוא יכול להסתמך על אי ההתאמה כדי לזכות בתרופת הפיצויים, לפי חוק התרופות, הדן אך בסעדים. על עיסקת מכר חל קודם כל החוק הספיציפי, הוא חוק המכר, ואם על-פיו טענת אי ההתאמה חסומה בפניו, אין הוא יכול, בהסתמך עליה, לדרוש סעד, על יסוד חוק התרופות. ... באין זכות מהותית אין גם סעד בצדה. פירוש אחר ירוקן את הוראות הסעיפים 16-13 מתוכנן."

ודוק, החובה היא להודיע "מיד" על גילוי אי ההתאמה, ומתן הודעה בחלוף מספר שנים אינו עולה בקנה אחד עם חובה זו. ראה ע"א 465/80 סולונץ הנ"ל, שם נפסק כי איחור של חודש וחצי במתן ההודעה, שולל את זכותו של הקונה להסתמך על אי ההתאמה.

בעניננו, לא הובאה כל ראיה על כך שהתובעת הודיעה לנתבעים על אי ההתאמה מיד לאחר שגילתה אותה, או במועד כלשהו שקדם להגשת התביעה בשנת 2011, כשבע שנים לאחר שרכשה מהם את הדירה. התובעת אמנם נמנעה מלנקוב במועד בו נודע לה לראשונה על חריגות הבניה, אך מחומר הראיות עולה שלכל המאוחר כבר ביום 15.11.2006 היא ידעה אודות המצב לאשורו, שכן במועד זה שלח בא כוחה מכתב אל העיריה, ובו ציין כי הנתבע 1 ביצע בדירה חריגות בניה (ראה נספח 8 לבקשה לביטול העיקול).

סיבה נוספת שלא להותיר על כנו את צו העיקול היא השיהוי הרב בו נגועה הבקשה להטלת עיקול. העובדות לאשורן היו בידיעתה של התובעת לכל המאוחר בחודש נובמבר 2006, והבקשה לעיקול זמני הוגשה קרוב לחמש שנים לאחר מכן. שיהוי זה מלמד כי התובעת עצמה לא סברה כי יש צורך ממשי או הצדקה בנקיטת הליכים משפטיים נגד הנתבעים, ורק לאחרונה, על גבול תקופת ההתיישנות, שינתה את דעתה.