התרת הגירת קטינים לארה"ב

פתח דבר

ימי נישואיהם של הצדדים ידעו עליות ומורדות, הם נעו בין קירוב לריחוק ובין חיזור לדחיה. סוף דבר, אחר כשבע שנות נישואים, באו הצדדים לכלל החלטה ומעשה כי יפרדו זה מעל זה בגט פיטורין. פרידת הצדדים הותירה מחלוקת עיקרית ומשמעותית בניהם והיא סוגית  משמורתם ומקום מגוריהם של ילדיהם הקטינים - ת. ילידת 7.5.03 ור. יליד 7.2.06 (להלן: הקטינים או ת.או ר. לפי הענין). התובעת עותרת לקביעת משמורתם של הקטינים בידיה ולהתרת הגירתם עימה לארה"ב, ארץ הולדתה, ואילו האב סבור כי אין כל עילה לניתוקו מילדיו לפיכך באם התובעת חפצה לשוב לארה"ב יש לקבוע את משמורתם בידיו ולאסור הגירתם לחו"ל. 

נביא להלן את כל סיפור התנהלותם של הצדדים בסוגיה הנדונה מפרקי המבוא עד לפרק הסיום ובו הכרעת בית המשפט בסוגיה, הכרעה אשר, מטיבעם של דברים, הינה קשה ומייסרת.  

פרק א - המשפחה

1.                  הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י ביום 25.7.02 ומנישואיהם נולדו שני ילדיהם הקטינים. בני הזוג התגרשו בחודש ספטמבר 2009 וזאת במהלך בירורן של התובענות שבנדון.

2.                  לנתבע היו אלו נישואיו השניים. מנישואיו הראשונים יש לנתבע שני ילדים נוספים, בגירים.

3.                  התובעת שהינה יהודיה ילידת ארה"ב, עלתה ארצה בשנת 1998. את הנתבע הכירה במהלך שנת 2001.

4.                  אחר נישואיהם התגוררו הצדדים ב**** כאשר התובעת עובדת כמורה בבית ספר **** ואילו הנתבע מנהל עסק עצמאי בתחום המחשבים. 

במהלך שנות נישואיהם יצאה המבקשת מעת לעת לבקר את משפחתה בארה"ב. 

פרק ב- מתגלע ויכוח בין הצדדים על רקע נסיעתה של התובעת לחו"ל

5.                   לטענת הנתבע, במהלך שנת 2006 יצאה התובעת עם הקטינים לארה"ב על מנת לבלות את שנת השבתון שניתנה לה במסגרת עבודתה עם משפחתה. לדבריו הוסכם בין הצדדים כי היא תשוב ארצה עם הקטינים בחודש ספטמבר אותה שנה. אלא שהתובעת לא עמדה בדיבורה דבר שאילץ אותו לנקוט בהליך על פי אמנת האג, כאשר בסופו הוסכם על הצדדים כי המשיבה תשוב ארצה עם הקטינים לא יאוחר מיום 15.7.07. והנה, ביום 13.5.07, עוד בטרם שבה ארצה מארה"ב עם הקטינים, הגישה התובעת את תביעתה לקביעת משמורתם של הקטינים בידיה.

6.                  סיפור הדברים ע"י התובעת שונה בעיקרו מזה הנטען ע"י הנתבע. על פי גירסתה שלה נוכח השבתון לו הייתה זכאית במהלך שנת 2006, סוכם בין הצדדים כי היא תיסע עם הקטינים לארה"ב שם תחל את לימודי הדוקטורט שלה ותחזור ארצה אך ורק בחודש אוגוסט 2008. אלא שלטענתה, במהלך הזמן  החל הנתבע להתכחש להסכמתו זו והחל להתעלל בה נפשית ומילולית תוך שהוא משנה טעמו בכל הקשור להסכמתו לנסיעתה לארה"ב חדשות לבקרים (ראה סע' 11-21 לכתב תביעתה). מתוך שכך עתרה התובעת כי ביהמ"ש יתיר לה להאריך שהותה בארה"ב למיצער עד לחודש אוגוסט 2008, יקבע את משמורת הקטינים בידיה ובהמשך אף יאפשר את הגירתה עם הקטינים לארה"ב.

7.                  בין לבין, במהלך חודש יולי 2007, שבה התובעת ארצה וזאת נוכח הליך אמנת האג אשר נפתח כנגדה בארה"ב, יחד עם זאת הצדדים לא שבו להתגורר עוד תחת קורת גג אחת.

פרק ג' - חזרתה של התובעת ארצה אינה מביאה להרגעת הרוחות במערכת הזוגית

8.               זמן קצר לאחר חזרתה של התובעת ארצה, הגיש הנתבע את תביעתו שלו לקביעת משמורת הקטינים בידיו כאשר עיקר טענותיו מופנות אל התנהגותה החד צדדית של התובעת עת סירבה להחזיר הקטינים ארצה מארה"ב בניגוד להסכמות הצדדים. הנתבע טען בתביעתו כי הוא בעל מסוגלות הורית טובה וכי הוא, בניגוד לתובעת, ידע לדאוג לשמירת קשר רציף בינם לבין ההורה האחר.  הנתבע  הוסיף והלין על כך שהתובעת בהתנהגותה גרמה לכך שבנם הקטן, ר., כמעט ואינו רואה בו דמות של אב והורה ומתייחס אליו כאדם זר תוך שהוא מכנהו "man".

9.                  התובעת הכחישה את טענות הנתבע, לדבריה כל רצונו להתאנות ולהציק לה ולמנוע ממנה לממש את רצונה הכן והאמיתי להתחיל חיים חדשים בחו"ל במקום הולדתה ובמקום בו מתגוררת עיקר משפחתה. התובעת מבטלת כלאחר יד את טענות הנתבע כאילו היא מבקשת לסכל ולמנוע קשר יציב ובריא בין הקטינים לאביהם וטוענת כי אין בהן ממש וכי הן קלוטות מהאויר. כך, כדוגמה, באשר לטענת הנתבע כי בנו ר. מכנה אותו בכינוי המתאים לאדם זר ולא להורה (man) מיחסת התובעת לדרך התבטאותו הרגילה של הקטין שהרי כך הוא מכנה, לדבריה, גם את סבו ובני משפחה אחרים. 

פרק ד' - מינויה של הפסיכולוגית הגב' הדרה בר כמומחה מטעם ביהמ"ש  והתלבטות הצדדים באשר להמשך דרכם

10.       על פי המקובל בתובענות הנוגעות בהגירתם של קטינים פניתי לקבלת חוות דעת מומחה לצורך בחינת טובתם של הקטינים בכל הקשור לסוגית משמורתם והגירתם עם אימם (ראה בג"צ 5227/97 מיכל דויד נ' בית -הדין הרבני הגדול (טרם פורסם) (להלן- ענין דויד); בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית, תק-על 2006(2), 1055 , 1062 (2006) בג"ץ 4238/03 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נח(1) ועוד רבים אחרים), ובלשונו של בית המשפט בענין דויד -

"טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם - על דרך הכלל - אלא אם יובאו לפניו ראיות; וראיות לענייננו פירושן הינו - בעיקרם של דברים - חוות-דעת של מומחים" (הדגשה שלי- צ.ו)