התרשלו בבניית פיגום והפרו את החובות ע"פ תקנות הבטיחות בעבודה- יפצו במשותף עובד שנפל מפיגום

השופט י' דנציגר:

           בפנינו שני ערעורים ושני ערעורים שכנגד המופנים כלפי פסק דינו (החלקי והמשלים) של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא י' טימור) במסגרת ת.א. 3145/98.

העובדות העולות מפסק דינו של בית המשפט קמא

1.        המערער שכנגד בשני הערעורים, דוד עטיה (להלן: עטיה), יליד 1948, נשוי ואב לארבעה ילדים, עבד כעובד קבוע במפעל עשות אשקלון תעשיות בע"מ (להלן: עשות), מאז 1978.

2.        המערער בע"א 878/06, דב טרויהפט (להלן: טרויהפט), ואשתו, המשיבה 5 בע"א 878/06, ורדה טרויהפט, הם בעלי זכויות בקרקע באזור התעשייה הדרומי באשקלון (להלן: האתר), והיו מעוניינים להקים באתר מבנה תעשייתי שישמש כנגריה (להלן: המבנה).

3.        המערער בע"א 949/06 והמשיב 3 בע"א 878/06, ישראל אליאס (להלן: אליאס), הינו אדריכל ומהנדס בניין במקצועו, בעל ותק של למעלה משלושים שנים. טרויהפט התקשר עם אליאס בהסכם לפיו יערוך אליאס את תוכניות הבינוי למבנה וכן הוסכם כי אליאס ידאג להשגת היתר בנייה וכן יפקח על מהלך הבנייה (לגבי סוג והיקף הפיקוח עליו הוסכם ישנן מחלוקות, כפי שעוד יפורט בהמשך).

4.        אין מחלוקת כי אליאס המליץ לטרויהפט על מספר קבלנים לצורך ביצוע עבודות השלד של המבנה, ומתוך השמות שעליהם המליץ אליאס, בחר טרויהפט את המשיב 4 בשני הערעורים, שמעון רווח (להלן: רווח), עמו התקשר בהסכם והוא אשר ביצע בפועל את עבודות הקמת שלד המבנה.

5.        ביום 8.4.1996 עמד עטיה על פיגום שהוקם באתר יחד עם עובד נוסף, יוני פדלון, כאשר לפתע נפל משטח הדריכה עליו עמדו השניים והם נפלו מגובה רב (להלן: התאונה). עטיה פונה לבית החולים שם היה מאושפז כשלושה חודשים. לאחר מכן הועבר עטיה לבית החולים לוינשטיין שם היה מאושפז כארבעה חודשים נוספים.

6.        אין מחלוקת כי בעקבות התאונה נגרמה לעטיה נכות רפואית בשיעור 100%. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, על סמך עדויות מומחים, כי נכותו התפקודית של עטיה גם היא עומדת על 100% לצמיתות.

7.        אחת המחלוקות בהן נדרש להכריע בית המשפט קמא הינה בשאלה מה היו נסיבות הימצאותו של עטיה באתר ביום קרות התאונה. תחילה הוצגה גרסה לפיה עטיה הגיע לאתר על מנת ליטול כלי עבודה לצרכיו האישיים. גרסה זו הועלתה תחילה, ככל הנראה, מהחשש כי עבודתו של עטיה בעשות תיפגע, אם ייוודע כי עבד בעבודה נוספת. אותם עדים שהציגו גרסה זו (בעיקר בני משפחתו של עטיה), חזרו בהם, והציגו גרסה לפיה עטיה החל לעבוד אצל רווח חודשים מספר עובר לתאונה, במהלך חופשותיו מעבודתו הקבועה בעשות ובימי שישי, והוא נהג לקבל את שכרו במזומן מרווח, אשר לא דיווח לרשויות על היותעטיה עובד שלו.

8.        בית המשפט קמא בחן את העדויות והראיות בעניין זה: בין היתר, הוכח שקודם לתאונה התקיימו יחסי עבודה בין עטיה לבין רווח, אף שלא דווח על כך לרשויות; מפי עטיה מעולם לא נמסרה גרסה לפיה נכח באתר על מנת ליטול מכשיר עבודה כלשהו, ואילו גרסה זו הושמעה רק מפיהם של אחרים ונראה כי מקורה בעדויות שמיעה; בפני בית המשפט לא היה כל הסבר מדוע עמד עטיה על הפיגום שקרס, מלבד ההסבר לפיו הוא עבד במקום. זאת ועוד, עטיה הוכר כנפגע עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי עטיה היה עובדו של רווח בעת התאונה.

9.        אשר לנסיבות קרות התאונה, למעשה אין איש יודע בוודאות כיצד בדיוק אירעה התאונה, אולם ברור כי הפיגום לא נשבר, אלא שמסיבה כלשהי נפל משטח הדריכה עליו עמד עטיה. סברתו של רווח, אשר בית המשפט קמא ציין כי הינה ההסבר היחיד שניתן לקרות התאונה היתה כי "מישהו דרך על קצת המשטח שהתרומם בשל כך ונפל".

10.      יצויין עוד, כי אין חולק על כך שהפיגומים באתר, לרבות הפיגום ממנו נפל עטיה, נבנו על ידי רווח באופן אישי או על ידי מי מעובדיו, וכדבריו של רווח: "אני עצמי דאגתי להנחת משטחי הדריכה. הם היו מחוברים במסמרים".

11.      עובדות נוספות עליהן אין חולק הן העובדה כי רווח אינו קבלן רשום (כהגדרתו בסעיף 6 לחוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק רישום קבלנים)), וזאת בניגוד להיתר הבנייה שניתן להקמת המבנה, אשר צויין בו במפורש כי העבודה תבוצע בהתאם לחוק רישום קבלנים, וכי ההיתר יהיה בתוקף רק אם העבודה תבוצע על ידי קבלן רשום; וכן העובדה כי עובר לתאונה לא נרשם רווח כמנהל עבודה באתר, אלא רק לאחר מקרה התאונה.

ההליכים בבית המשפט קמא

12.      התביעה הוגשה במקור על ידי עטיה נגד טרויהפט ורווח בלבד, ואילו טרויהפט הפנה הודעה לצדדים שלישיים נגד רווח ואליאס. בעקבות זאת, תוקן כתב התביעה ואליאס צורף כנתבע נוסף בתביעה. נקדים את המאוחר ונציין, כי לטענתו של אליאס, הסיבה בגינה צורף, בסופו של דבר, כנתבע בתביעה, הינה העובדה שהוא היחיד מבין הגורמים שנתבעו אשר היה לו ביטוח אחריות מקצועית תקף, על סך של כ-1.1 מיליון ש"ח.

13.      הדיון בתביעה פוצל כך שראשית נדונה שאלת החבות, ולאחר שזו הוכרעה, נדונה שאלת הפיצוי.

14.      בפסק הדין החלקי שניתן בשאלת החבות, ביום 5.12.2002, מצא בית המשפט קמא כי רווח אחראי לקרות התאונה וכי הנזק שנגרם לעטיה אירע בשל רשלנותו של רווח, זאת בהתבסס על הכלל הדבר מעיד על עצמו, ואף בלא שימוש בכלל האמור, לדברי בית המשפט קמא, יש בנסיבות קרות המקרה כדי להצביע על רשלנות מצד רווח, בכך שלא דאג לתנאי עבודה בטוחים, ועל הפרת חובת הזהירות שחב רווח כלפי עטיה. עוד קבע בית המשפט קמא כי רווח הפר חובה חקוקה בכך שקיבל על עצמו לבצע עבודות בנייה כקבלן, תוך הפרת הוראות חוק רישום קבלנים, משלא נרשם כדין כקבלן. לדברי בית המשפט קמא, חוק זה בא להבטיח, בין היתר, את איכות הבנייה וביטחון הציבור, והפרת הוראות החוק גרמה לנזק מן הסוג אליו התכוון המחוקק.

15.      אשר לאליאס, קבע בית המשפט קמא כי זה לא מילא את חובתו להפנות את תשומת לב מזמין העבודה - טרויהפט - לצורך בהעסקת קבלן רשום ובמינוי מנהל עבודה לביצוע פיקוח צמוד על הבנייה. בכך, לדברי בית המשפט קמא, לא נהג אליאס במיומנות הדרושה במשלח ידו ולא נקט מידת זהירות שנדרשת במשלח ידו ותרם בכך לנזקיו של עטיה.