1. מונחת בפני תביעה שהגישה אישה כנגד בעלה לדמי שימוש ראויים בגין מניעת שימוש בדירת הצדדים, ותביעה שכנגד שהגיש הנתבע כנגדה לדמי שימוש ראויים בגין שימושה הבלעדי של אשתו בדירה בתקופות בהן הורחק ממנה על ידי צווים של בית המשפט.
2. בני הזוג שבפני נישאו זה לזו כדמו"י בשנת 1984, ולהם בת בגירה. הצדדים מסוכסכים זה מספר שנים, כאשר עוד בשנת 2000 הגיש הנתבע תביעה לשלום בית ולחילופין לגירושין לבית הדין הרבני האזורי. הנתבע מסרב להתגרש מעם התובעת, על אף חיובו במתן גט בהתאם לפסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול ביום 2/7/06.
3. התובעת עזבה את דירת הצדדים ביום 2/9/05 יחד עם בתה (כנגדה ניתן ביום 30/6/04פסק דין לסילוק ידה מן הדירה 30 יום לאחר תום שירותה הצבאי). לשיטת התובעת, היא נאלצה לעזוב את הדירה לאור התנהגותו המחפירה והאלימה של הנתבע כלפיה, שלא אפשרה לה לחיות חיים סבירים בדירה, ולאור חששה לשהות לבדה בדירה ללא תמיכת בתה. לאחר שסירב הנתבע לפנייתה אליו יומיים לאחר שעזבה הדירה לדאוג להשכרת הדירה לצד ג' ולחילופין לשלם לה דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעושה בדירה, עתרה היא בתביעתה דנן, בה עתרה לחיוב הנתבע בסך של 600$ לחודש, או כל סכום אחר שייקבע על ידי שמאי מומחה שימונה על ידי בית המשפט, וזאת בגין התקופה- החל מיום עזיבתה- ועד למועד פינוי הנתבע את הדירה בפועל ופירוק השיתוף בה.
4. הנתבע טוען מנגד לדחיית התביעה לאור העובדה, כי התובעת בחרה לעזוב הדירה מרצונה, בעודו מורחק מהדירה בהתאם לצו הרחקה שניתן כנגדו לבקשת התובעת על ידי בית המשפט.
עוד טוען הנתבע כי התובעת לא הוכיחה גובה דמי השימוש הראויים עבור הדירה, ולפיכך דין תביעתה להידחות.
ממילא לשיטתו, הוא לא מחזיק בכל הדירה, אלא עושה שימוש לכל היותר בשני חדרים מתוך חמישה חדרים המצויים בדירה, וזאת בהתאם להסכמות שבין הצדדים בדבר חלוקת השימוש בדירה ביניהם, אליהן הגיעו הצדדים במסגרת דיון שהתנהל בתביעה על פי החוק למניעת אלימות במשפחה שהגיש כנגד התובעת. בהתאם להסכמות אלה, התקינה התובעת מנעולים על החדרים שנתונים לשימושה הבלעדי, כך שממילא לא ניתן היה לעשות בהם כל שימוש, מה עוד, שהתובעת אף אחסנה בחדרים אלה את חפציה האישיים, ומכאן שגם היא המשיכה לעשות שימוש בדירה, לאחר שעזבה אותה. לפיכך, גם אם יקבל בית המשפט התביעה, יש לחייבו לכל היותר בדמי שימוש עבור 2/5 מהדירה.
דמי שימוש ראויים- המסגרת המשפטית:
5. סעיף 33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 קובע, כי:
"שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש".
לאור הוראה זו, לכאורה זכאי בן זוג לדמי שכירות ראויים מבן הזוג שנשאר להתגורר בדירה המשותפת. אולם, הפסיקה סייגה חיובו זה של השותף המחזיק, בהוכחת
"אשמו" לכך שהשותף השני איננו משתמש בנכס.
בע"א 1492/90,
זרקא נ' פארס, תק-על 93(1) 258, 261, קבע בית המשפט, כי שותף זכאי לדרוש דמי שימוש
"רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו ביתר המקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהו ליתר השותפים".
אכן, הפסיקה הרווחת מכירה בזכותו של שותף לדמי שימוש מהשותף השני הנותר בנכס, תוך שבוחנת התנהגותו של השותף האחר. כך גם בסכסוכים שבין בני זוג, בחנה הפסיקה את הרקע והנסיבות של נטישת הדירה המשותפת על ידי בן/בת הזוג ומידת ההצדקה לעזיבה. עזיבת נכס משותף ללא סיבה נראית לעין שבאשמת בן הזוג השני, מביאה לדחיית תביעה לדמי שימוש ראויים. (ראה למשל: ע"א 219/89
מוריה נ'
מוריה, תק-על 89(3), 1149 ,עמ' 1150).
אמנם, נעשה בפסיקה ניסיון להרחיב את ההלכה הקיימת כיום, לפיו נקבע כי החיוב בתשלום דמי שימוש ראויים יחול במנותק משאלת אשמו של השותף המשתמש, ו"
די יהא בקיומו של סכסוך בין בני הזוג שאינו מאפשר חיים תחת קורת גג אחת, כדי להכיר בזכותו של שותף בנפרד משאלת האשם כדי להכיר בזכותו של שותף להפריד את המגורים, והתנגדותו של השותף האחר תחייב בדמי שכירות ראויים". (תמ"ש (ת"א) 73931/98
ק.ש נ' ק.מ, דינים משפחה, כרך ב, 562; והפסיקה המאוזכרת בתמ"ש (ת"א) 12790/95
אלמוני נ' אלמונית, תק-מש 2006(3), 21 ,עמ' 25). לפי גישה זו, כל שיש לבחון הוא, האם השימוש שהמשיך לעשות השותף שנשאר בדירה, היה בהסכמתו של השותף שעזב אותה, אם לאו.
דא עקא, בע"מ (י-ם) 320/02, 321/02,
עפל נ' עפל (לא פורסם) נדרש כבוד השופט גל לסוגיה זו, וקבע, כי ההלכה המורה "על פרשנות מצמצמת שיש ליתן לסעיף 33 לחוק המקרקעין" עדיין בתוקף
, וכי על אף דברי הביקורת שנמתחו במספר פסקי דין על "הלכת זרקא", הרי עדיין,
"ההלכה דהיום מורה כפי המפורט לעיל ועל הערכאות הנמוכות לפסוק לפיה. בנסיבות אלו, משנקבע בפסק הדין כי עזיבת האישה את דירת המגורים המשותפת היתה רצונית... אין האישה זכאית לתשלום דמי שכירות ראויים".
בע"מ 9881/05
פלוני נ' פלונית, תק-על 2006(2), 172 ,עמ' 174, אימץ בית המשפט העליון מפי כבוד השופט רובינשטיין את האמור בפס"ד
זרקא ואת גישת השופט גל בפסק דין
עפל, וקבע:
"...
בע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (לא פורסם) קבע בית משפט זה כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים גם כאשר הם לא השתמשו במקרקעין בפועל, אין השותף חייב בתשלום כלשהוא ליתר השותפים" (השופט מלץ). בהתאם להלכת זרקא נפסק - במקרה זה וברבים אחרים - כי בן זוג העוזב מרצונו את דירת המגורים אינו זכאי לדמי שימוש ראויים. "אמת נכון הדבר, כאשר אחד מבני הזוג מואס בקשר הנישואין אין לחייבו להמשיך לגור עם בן זוגו תחת קורת גג אחת, אולם אין פירושו של דבר שבן הזוג הנשאר בדירה הופך באחת לשוכר בעל כורחו" (ע"מ (ירושלים) 320/02 ורדה עפל-רפאלי נ' עמיחי עפל (לא פורסם) - השופט גל).
אכן, נמתחה ביקורת על הלכת זרקא, אף היא מצד דיני עשיית עושר ולא במשפט: "מדוע לא ישלם בעל משותף עבור שימוש שעשה בחלקיהם של הבעלים האחרים של הנכס, ואפילו היה השימוש מותר לו? פטור מתשלום יהא בבחינת מתן גושפנקא לעשיית עושר ולא במשפט" (י' ויסמן, דיני קניין - בעלות ושיתוף (תשנ"ז), 238; ראו גם: ע"א 891/95 הנזכר; ע"א 7346/00 מנשה נ' אהרוני (לא פורסם); ח' דגן, קניין על פרשת דרכים (תשס"ה), 323; מ' דויטש, קניין (תשנ"ז, כרך א) 543; ברם השוו ח' דגן, "דיני עשיית עושר: בין יהדות לליברליזם", בתוך משפט והיסטוריה (תשנ"ט) 165. גם המבקרים התייחסו לכך שהדעת "אינה נוחה מכך ששותף יכול חד צדדית, על ידי יציאתו הרצונית מן הנכס, להטיל על השותף הנותר חיוב לתשלום, שלא היה מוטל עליו אלמלא עזב את הנכס... הדרך המעשית לטיפול בשינוי קבע של המצב היא על ידי פירוק השיתוף" (דויטש, שם).
כפי שציין בית המשפט המחוזי, על אף הביקורת, הלכת זרקא ממשיכה להנחות את בתי המשפט".
ומשנותרה ההלכה שנקבעה בפס"ד
זרקא על כנה, יש לבחון את הרקע ומשמעות עזיבתה של התובעת מהבית, בנסיבות דנן.
6. במקרה דנן הוכח בפני, כי עזיבת התובעת היתה רצונית. במכתב ששיגרה התובעת לידי הנתבע באמצעות בא כוחה, ימים ספורים לאחר עזיבתה את הבית, ציינה בפני הנתבע מפורשות את סיבת עזיבתה, ולפיה:
"
ביום 2/9/05 עזבה מרשתי את דירת הצדדים
עקב סירובו של מרשך לאפשר לבתו לגור בבית הצדדים".