התניית הזכאות לגמלת סיעוד בקבלת סל קליטה מהמדינה אינה מהווה פגיעה בעקרון השוויון או בכבוד האדם

סגן הנשיאה יגאל פליטמן

1.      המנוחה אנה ידינק ז"ל (להלן - המנוחה), שעיזבונה בא בנעליה כמשיב לצורך הערעורים שלפנינו, לא קיבלה סל קליטה מהמשרד לקליטת עלייה, ומשכך לא עמדה בהגדרת "מבוטח" הזכאי לגמלת סיעוד בהתאם לסעיף 223(4) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי). המנוחה עתרה להכיר בה כזכאית לגמלת סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) חרף האמור, ובעיקרו של דבר, מכוח עקרון השוויון, ומכוח חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.

2.      ביום 3.2.2009 פנתה המנוחה למוסד בתביעה לקבלת גמלת סיעוד. בהחלטתו מיום 9.2.2009 דחה המוסד את תביעתה, מן הטעם שהמנוחה אינה מבוטחת בביטוח סיעוד לפי פרק י' לחוק הביטוח הלאומי. המנוחה הגישה תביעה לבית הדין האזורי כנגד החלטה זו של המוסד.

3.      בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור גב' ברכה נודלר ומר שמעון אלמלם; ב"ל 1822/09) קיבל את תביעתה של המנוחה, הן מכוח עקרון השוויון והן מכוח חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, והורה למוסד לבחון לגופה את זכאותה של המנוחה לגמלת הסיעוד. מכאן הערעורים שבפנינו.

4.      יצויין, כי לאחר קבלת עמדת הצדדים בעניין ובהתאם להחלטה מיום 16.8.2011, הוחלף הנשיא הפורש סטיב אדלר, שישב בדיון בהליך זה, בנשיאה נילי ארד.

הרקע העובדתי

5.      להלן נפרט את עיקרי העובדות הרלבנטיות לערעורים שבפנינו, כפי שפירטן בבהירות בית הדין האזורי בפסק דינו:

"התובעת נולדה באוקראינה בשנת 1926, בשם אנה גצמן. למרות הצליל ה"יהודי" של שם המשפחה גצמן - התובעת אינה יהודיה, ולא היתה זכאית לעלות לישראל על פי הוראות חוק השבות, התש"י-1950 (שייקרא להלן: "חוק השבות").

בהיותה כבת 17, נתפסה התובעת על ידי גורמים מטעם שלטון הכיבוש הנאצי, ונשלחה לעבודות כפייה בגרמניה הנאצית. כשנתיים לאחר מכן, עם כיבוש גרמניה על ידי הצבא האדום, שוחררה התובעת וחזרה לאוקראינה, שם נוכחה לדעת כי כל בני משפחתה נרצחו על ידי הנאצים.

בשנת 1963, ילדה התובעת את בתה תמרה. לאחר מכן, התאלמנה התובעת. מלבד הבת תמרה, היה לתובעת בן נוסף, אך הוא נפטר בערך בשנת 1993.

הבת, תמרה, נישאה למר פיוטר גרינברג, שהוא יהודי. לתמרה ולפיוטר גרינברג נולדו באוקראינה 3 ילדים.

בשנות ה-90' של המאה העשרים שקלו בני הזוג גרינברג לעלות לישראל. בשיחותיהם עם אנשי הסוכנות היהודית, הובטח להם שאם הם יעלו לארץ, ייעשה מאמץ לאפשר לתובעת להיות בישראל עם בתה היחידה, חתנה ונכדיה שהם בני המשפחה היחידים של התובעת, לאחר ששאר בני משפחתה מזמן ילדותה נרצחו על ידי הנאצים ולאחר מות בעלה ובנה.

אכן, בני משפחת גרינברג עלו לישראל בשנת 1999, כעולים מכח חוק השבות.

התובעת עצמה הגיעה לישראל מספר חודשים לאחר מכן, ביום 2/7/00, כשבידיה אשרת תייר (אשרה ורשיון לישיבת ביקור, מסוג ב/2, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, שייקרא להלן: "חוק הכניסה לישראל").

סמוך לאחר כניסתה לישראל, ביום 5/7/00, פנתה התובעת ל"לשכת הקשר" שעסקה בהעלאת יהודים מחבר המדינות שהיו בברית המועצות לשעבר, כדי לברר אפשרות להיות מוכרת כעולה על פי חוק השבות. ההחלטה היתה שאין לאפשר לתובעת להיות מוכרת כעולה לפי חוק השבות בשל כך שהתובעת לא הצליחה להוכיח שאביה היה יהודי (למרות הצליל ה"יהודי" של שם משפחתו ולמרות רצח בני המשפחה על ידי הנאצים).

מאז כניסתה לישראל, העתיקה התובעת את מרכז חייה לישראל. כאן בארץ מצויים בני משפחתה היחידים.

ביום 22/5/01, אישר שר הפנים, בשל שיקולים הומניטאריים של איחוד משפחות, לתת לתובעת מעמד של תושב ארעי, עם אשרה מסוג א/5 לפי חוק הכניסה לישראל.

בשנת 2007, ביקשה התובעת לקבל אזרחות ישראלית, בדרך של התאזרחות, לפי סעיף 5 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (שייקרא להלן: "חוק האזרחות"). בקשתה התקבלה וביום 27/1/09, קיבלה התובעת אזרחות ישראלית, לאחר שויתרה על אזרחותה האוקראינית ולאחר שהצהירה אמונים למדינת ישראל.

בשנים האחרונות, הולך מצבה הבריאותי של התובעת ומתדרדר. התובעת נזקקת לעזרת הזולת בביצוע פעולות יום יום."

הרקע הנורמטיבי

6.      להלן נפרט את הוראות החיקוקים הרלבנטיים לעניין, הדרושים לשם הבהרת השאלה העומדת להכרעתנו.

7.      סעיף 223 לחוק הביטוח הלאומי הינו סעיף ההגדרות לגבי ביטוח סיעוד, ובהתאם לו קיימות שתי חלופות לגבי הגדרת מבוטח הזכאי לגמלת סיעוד, כדלקמן: