השופטת מ' נאור:
המערער, אמיל רפאילוב, הורשע בכך שרצח את דניאלה חייט ז"ל (להלן: המנוחה) ונדון למאסר עולם. הוא מערער על הרשעתו, ולחלופין טוען הוא כי היה מקום להטיל עליו עונש מופחת בגדרי סעיף 300א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).
תמצית העובדות
1. בין המערער לבין המנוחה היה קשר שכלל גם יחסי מין. תחילתו של הקשר כשנה וחצי לפני המועד בו נרצחה המנוחה. המערער היה בתחילת הקשר בן 16.5 בערך, בעוד המנוחה הייתה מבוגרת ממנו: היא הייתה כבת 31. למנוחה היו ארבעה ילדים. היא לא הייתה נשואה. שתי המשפחות - משפחתה של המנוחה ומשפחתו של המערער - התנגדו לקשר בין השניים. מן הראיות עולה כי המנוחה גילתה אובססיביות לגבי המערער ודרשה להתמיד בקשר עמו, בעוד המערער ביקש בשלב מסוים להתרחק. המנוחה נהגה להגיע לבית הוריו של המערער ולחולל שם מהומה. על פרטי מעשיה אעמוד ביתר הרחבה כשאדון בסוגית העונש המופחת. זמן קצר לפני שנרצחה, התלוננה המנוחה במשטרה על כך שהמערער שלח אש בדירתה. המערער נעצר ושוחרר למעצר בית, בו אמור היה לשהות בעת הרצח. הרצח ארע ביום ב' בשבוע, ה-28.2.2005. המנוחה הומתה בחניקה ביד. גופתה - שעל נסיבות מציאתה אעמוד בהמשך הדברים - נקברה בחורשה הנמצאת כקילומטר וחצי מביתו של המערער. הגופה הייתה לבושה בתחתונים וחזייה בלבד.
2. המערער נעצר בסמוך לאחר שבני משפחתה של המנוחה דיווחו על העדרה. תחילה, הוא טען באזני חוקריו כי אין לו מושג היכן המנוחה וכי לא עשה דבר. עם זאת, כאשר הפגישו החוקרים בין אבי המערער לבין המערער (ת/18) האשים האב את בנו בביצוע הרצח. בתגובה, המערער פרץ בבכי אך לא הכחיש את מעורבותו. רק לאחר מספר דקות התעשתו השניים ובשלב זה אבי המערער העלה גרסה, אותה "אימץ" המערער בשלב מאוחר כגרסתו, ולפיה אדם בשם אילן - שהוא חברו של המערער - הוא שביצע את הרצח. המערער הושם בתא עם שני מדובבים. למדובבים סיפר כי חנק את המנוחה במו ידיו ביער וקבר אותה בבור (ת/6). אחד המדובבים הבטיח למערער כי הוא, המדובב, יעלים את הגופה כשישתחרר ממעצרו, וביקש מהמערער הנחיות כיצד להגיע לגופה. המערער נתן למדובבים הנחיות ואף צייר להם מעין מפה. הוא ציין כי ליד המקום בו נקברה הגופה יש מיקרוגל שבור, וכי הוא קבר את המנוחה כשהיא לבושה רק בתחתונים וחזייה. המפה שצייר המערער צולמה על ידי החוקרים, והמקור הוחזר למדובבים. על פי ההנחיות ובעזרת המפה, נמצאה הגופה על ידי חוקרי המשטרה ביום 5.3.2005, בסמוך למיקרוגל השבור.
3. המערער נפגש עם מי שהיה אז בא כוחו. לאחר מפגש זה אמר המערער למדובבים כי המנוחה עודנה בחיים. המערער גם לקח מהם את המפה ושרף אותה, אלא שלמשטרה נשאר צילום. לאחר מכן מסר המערער למדובבים גרסה שנייה לפיה היה עמו אדם נוסף, וכי אותו אדם רק כרה את הקבר בו קברו את גופת המנוחה. על גרסה זו חזר המערער בפני חוקרי המשטרה. עם זאת, בפני החוקרים הציג המערער גרסה שלישית לפיה היו לו שותפים גם לרצח עצמו, כאשר השותף המרכזי, לטענת המערער, היה אותו אילן שהוזכר לעיל. המערער ואילן - אשר מבוגר מהמערער בכ-5 שנים - היו חברים. גם אילן - בדומה למערער - הציג מספר גרסאות בנוגע לרצח וגם הוא נע בין הודיה בשותפות למעשה לבין כפירה. עם זאת, בסופו של דבר אילן לא הועמד לדין. בעימות בין המערער לבין אילן (נ/19) המערער טען כי הוא ואילן ביצעו את הרצח בצוותא חדא והפציר באילן להודות גם כן. נוסף לגרסאות הללו, המערער גם שחזר את מעשה הרצח.
4. עוד יש לציין כי המערער אישר באזני אחותו רחל- בעוד השוטרת יעל מסוורי נמצאת בטווח שמיעה - כי הוא הרוצח. כך נרשם במזכר שנערך בעניין זה.
"בתאריך הנ"ל בסמוך לשעה 21:50 בסיום עדותה של רחל רפאילוב הוכנס אמיל לחדר לשיחה קצרה עם אחותו. אני עמדתי בחצר בצמוד לדלת הכניסה בחלק הפנימי של החדר. רחל שאלה את אמיל, באמת עשית את זה? ואמיל אמר לה כן. רחל שאלה אותו עם מי עשית את זה ואמיל אמר לה לבד. מה זה חשוב עם מי? הייתי לבד!" (ת/54)
השוטרת מסוורי חזרה על התוכן האמור במזכר זה בעדותה בבית המשפט, וגם המערער אישר בעדותו כי הוא אמר לאחותו שהוא ביצע את הרצח לבדו (עמ' 175 לפרוטוקול).
משפטו של המערער בבית המשפט המחוזי
5. נגד המערער הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה. בתשובתו לאישום, שניתנה בכתב, טען המערער לאי-קבילותן של חלק מהודאות החוץ שלו, ובמיוחד הודאותיו בפני המדובבים. המערער טען כי הודאות אלה לא ניתנו מרצונו הטוב והחופשי; כי הן ניתנו בשל שימוש באמצעי פסול; וכי תוכנן אינו אמת. בית המשפט דחה את הטענות בעניין אי-הקבילות, וממצאיו מקובלים עלי. עוד טען המערער בתשובתו לאישום כי הוא ניסה ללא הצלחה לסיים את הקשר עם המנוחה וטען ל"התעללות ממושכת של המנוחה בו ובבני משפחתו". תלונתה בעניין ההצתה שהייתה בביתה היא, לדבריו, חלק מאותה התעללות. כך גם אירוע בו התעמתה המנוחה עם אמו וסבתו של המערער, אירוע שגם עליו עוד ארחיב מעט את הדיבור. בשאר העובדות שנטענו נגדו - מעשה הרצח עצמו - כפר המערער. בהבהרה נוספת שניתנה בכתב לגבי התשובה לאישום טען המערער כי שיקר עת הודה בפני המדובבים ובפני חוקריו. לטענתו, על המקרה ידע מפי מי שבפועל רצח את המנוחה - חברו אילן. זה היה גם קו ההגנה של המערער בעדותו.
6. התרשמותו של בית המשפט הייתה, וכך עלה גם מעדויות שונות, שאילן סובל מ"מוגבלויות". כאמור, קו ההגנה של המערער היה כי מי שביצע את הרצח היה אילן, שנוכח לדעת כי המנוחה מתעללת במערער - חברו. המערער טען בבית המשפט המחוזי כי אילן רצח את המנוחה בלא שהמערער ביקש ממנו לעשות זאת ובלא שהמערער ידע על תוכניותיו. לאחר מעשה, כך גרסת המערער, הופיע אילן בביתו של המערער, שהיה במעצר בית, וסיפר לו על אשר עשה. אילן סיפר למערער פרטים שונים לגבי אופן ההמתה ומקום הקבורה, וכך ידע המערער למסור פרטים אלה למדובבים ולחוקריו. לטענת המערער הוא עצמו לא נטל כל חלק במעשה.
7. בקצרה ייאמר כי בית המשפט המחוזי לא קיבל את גרסתו של המערער והרשיעו על סמך הודאותיו השונות, להן מצא דבר מה נוסף בפרטים שמסר המערער לחוקרים. בפרט נתן בית המשפט משקל למפה שצייר המערער למדובבים ולהסברים שנתן להם, מידע שאכן הוביל את החוקרים למציאת הגופה מבלי שנדרשה לצורך כך נוכחותו של המערער. בין חברי המותב בבית המשפט המחוזי נתגלעו חלוקי דעות בשאלת חלקו, אם בכלל, של אילן בעניין ההמתה. עם זאת, שלושת חברי המותב היו תמימי דעים כי המערער השתתף ברצח.
סגן הנשיא נאמן ציין כי אין הוא סבור שבמסגרת הכרעת הדין יש צורך לקבוע אם אילן נכח בעת שהמערער חנק את המנוחה במו ידיו. בבחינת למעלה מן הצורך, לשיטתו, ציין סגן הנשיא כי נראה לו שאילן היה עם המערער בעת ביצוע הרצח. יתכן, כך קבע, שהיה עם השניים אפילו אדם נוסף ששמו עלה בחלק מן הגרסאות. בכל אלה אין, כך קבע סגן הנשיא, כדי להפחית מאשמתו של המערער בביצוע הרצח בו הואשם. סגן הנשיא נאמן דחה טענת אליבי שהעלה המערער לפיה הוא היה בביתו בעת הרצח. טענה זו נדחתה על ידי סגן הנשיא הן בשל כך שעדי האליבי לא היו מהימנים עליו, והן מפני שהמערער עצמו אמר לד"ר קריינין, אשר מסר עדות מטעם המערער, כי הוא יצא עם חבר ליער. המערער גם אמר לד"ר קריינין כי המנוחה רדפה אחריו ואחרי חברו ואז החבר חנק אותה. עוד אמר המערער כי טוב שהחבר עשה כן, כי המערער עצמו רצה כבר שהמנוחה תמות. אילולי גרם חברו למותה, כך ציין המערער באזני ד"ר קריינין, היה הוא עצמו עושה כן. בדברים אלה, כך ציין סגן הנשיא נאמן, מוטט המערער עצמו את הטענה כי ביום הרצח שהה בביתו בהתאם לתנאי צו מעצר הבית. סגן הנשיא נאמן קבע עוד כי לאחר שהמנוחה השתוללה בסמוך לביתו ופגעה בבני ביתו בקללותיה ובהתקפתה על בנות משפחתו, החליט המערער - כפי שציין במשטרה - כי המנוחה צריכה למות וכי עליו להמיתה. סגן הנשיא קבע כי המערער לקח את המנוחה למקום הרצח ושם חנק אותה במו ידיו כדי להמיתה. לעניין הרשעתו ברצח, כך לפי סגן הנשיא - אין זה משנה אם היו עם המערער אחרים אם לאו.
8. השופט סעב ציין כי אין הוא יכול להסכים למסקנה שאילן ואולי אדם נוסף נכחו באירוע הרצח. דברים אלה מבוססים, לטענתו, על הנחות בלבד. הרשעת המערער מבוססת על הודייתו בתוספת ראיות מוצקות אחרות. ראיות אלה מייתרות את הצורך בקביעה עובדתית בעניין נוכחותו של אילן בעת האירוע. השופט פינקלשטיין ציין כי אין מקום להעדיף את האפשרות שאילן נכח והיה שותף לביצוע הרצח, אף שגם אין לשלול אפשרות זו. השופט פינקלשטיין גרס כי עדיף ששאלה עובדתית זו תישאר ללא הכרעה, שכן אין בית המשפט חייב בקביעת מסמרות לגביה.
9. נראה כי בסופו של יום אין בהכרעת הדין קביעה פוזיטיבית בעניין חלקו של אילן, אם בכלל, בפרשה. עם זאת, יש ויש קביעה ברורה לגבי השתתפותו של המערער ברצח, בין כמבצע יחיד ובין כשותף לעבירה. המערער טען כי אילן - והוא בלבד - אחראי לרצח. אילן לא היה צד למשפט ולא הייתה לו אפשרות להתגונן. לכן הזכרתי אותו בשמו הפרטי בלבד. אך מובן הוא כי מה שייאמר להלן בעניין האפשרות שאילן נטל חלק במעשה הנורא הוא רק לצורך הדיון בעניינו של המערער, ואיני באה להטיל אשמה על מי שלא היה צד למשפט.
טענות המערער בערעור
10. בפתח נימוקי הערעור מציין בא כוחו של המערער, עו"ד אביגדור פלדמן - שלא ייצג את המערער בבית המשפט המחוזי - כי "בשלב הנוכחי, לאחר הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, לא יטען המערער כי לא היה נוכח בעת ביצוע הרצח יחד עם אילן - זאת מבלי שמשמעות הדבר תהא הודאה בכך שצדק בית המשפט המחוזי בקביעת עובדה זו. תחת זאת המערער יצא מנקודת המוצא שנקבעה בבית המשפט המחוזי. אין לפנינו עוד ערעור על הממצא שבעובדה כי המערער נכח בעת הרצח". בבחינה למעלה מן הצורך, אעיר כי המסקנה שהמערער נכח במקום הרצח עת שהמעשה התבצע היא, לדעתי, בלתי נמנעת ממספר סיבות: ראשית, לאור התיאור המדויק שמסר המערער של מקום קבורת הגופה, תיאור אשר הביא למציאת הגופה בלא שהמערער נכח בעת שזו אותרה; שנית, לאור פרטים מזהים רבים שמסר המערער; ושלישית, לאור דברי המערער לד"ר קריינין, עליהם עמד כאמור בית המשפט המחוזי.
11. טענתו המרכזית של עו"ד פלדמן בערעור זה היא שמהראיות עולה תזה חלופית לזו שאומצה על ידי בית המשפט המחוזי, תזה לפיה אילן הוא שחנק את המנוחה. עו"ד פלדמן משליך יהבו על שני מסמכים שנערכו על ידי השוטר מעודה (להלן: מעודה) - דו"ח המעצר נ/43 ודו"ח הפעולה נ/42, המתייחסים שניהם ליום 7.3.2005 בשעה 00.50. נ/42 נכתב בשעה 01.15, ו-נ/43 נכתב מעט מאוחר יותר בשעה 1.30. כפי שציין מעודה בעדותו בפני בית המשפט שני הדו"חות מתייחסים לאותו אירוע ויש לקרוא אותם יחד. ב-נ/42 נאמר: