השופטת ע' ארבל:
1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אותה ביצע עת נהג במשאית לכוון צומת הכניסה לכפר מימון, חצה קו הפרדה לבן רצוף, עקף רכב מסחרי מסוג רנו (להלן: הרנו), ותוך כדי עקיפה סטה שמאלה והתהפך על צדו הימני, על הרנו. כתוצאה מהתאונה נהרג אחד הנוסעים ברנו, עטיה פרץ ז"ל, ונפצעו באורח קל שני נוסעים.
2. בית המשפט המחוזי קבע כי התאונה על תוצאותיה הקטלניות נגרמה כתוצאה מ"נהיגתו הרשלנית הגבוהה" של המערער, עת עשה שימוש בכבל פרוביזורי אותו התקין ברכבו על ידי חיבור מהמנוע אל תא הנהג כתחליף לכבל דוושת המאיץ. משהתקרב המערער עם משאיתו במהירות לצומת, רכב הרנו בו נסע המנוח האט לפניו, ואז בחר המערער, במקום להאט את רכבו (פעולה שככל הנראה לא הספיק לעשות, בשל החיבור המאולתר שהיה ברכבו ואופן הפעלתו על ידי המערער) לסטות שמאלה, כפי הנראה, מתוך מחשבה מוטעית שיספיק לחלוף בצומת טרם פניית רכב הרנו שמאלה. עוד ציין בית המשפט כי סטיית המערער נעשתה מעבר לקו הפרדה לבן רציף בתחומה של צומת, וקבע כי חוסר זהירותו הגיע לכדי "רשלנות רבתי" שהיא במוקדה של עבירת ההריגה. בעקבות הרשעתו גזר בית המשפט על המערער עונש של שלוש וחצי שנות מאסר בפועל, עשר שנות פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה מיום שחרורו מהמאסר, וכן עשרים וארבע חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה.
3. ערעורו של המערער מופנה נגד ההרשעה והעונש כאחד. בא-כוח המערער טען כל שניתן לטובת מרשו וביקש לשכנענו כי התאונה היתה בלתי נמנעת ולכן יש לזכות את מרשו מאשמה. לחלופין מבקש הוא כי נמיר ההרשעה לעבירה של גרימת מוות ברשלנות, שכן לא הוכחה עבירת הריגה ולא נתקיימו הרכיבים לקיומה - התנהגותו של המערער עולה לדבריו לכל היותר כדי רשלנות רגילה ועל כן אם היה מקום להרשיעו היה זה בגרם מוות ברשלנות. עוד מבקש הוא כי נתערב בעונש החמור שהושת על מרשו ושתקופת המאסר בפועל תופחת באופן שירצה מאסרו בעבודות שרות ותקוצר תקופת הפסילה שהוטלה עליו.
הערעור מבוסס על חמישה ראשים.
(א) בא-כוח המערער משיג על כך שבית המשפט העדיף את עדותה של עדת התביעה רמה כהן טרבלסי (להלן: טרבלסי) על עדות המערער שטען כי התאונה נגרמה באשמתה של טרבלסי, אשר לגרסתו נהגה במיצובישי אדומה שעקפה את משאיתו קרוב לצומת כפר מימון ואז בלמה במפתיע, מה שאילץ את המערער לסטות שמאלה, לאבד שליטה על המשאית ולהתהפך על הרנו שבו נהג עד התביעה משה בורפקר (להלן: בורפקר), וכתוצאה מכך נהרג עטיה פרץ ז"ל שנסע ברנו ושניים אחרים נפצעו, כאמור.
(ב) בית המשפט אימץ את חוות דעתו ועדותו של הבוחן והתעלם מכך שהבוחן לא צילם את החיבור המאולתר ברכב. לדידו של בא-כוח המערער, הבוחן החליט מראש כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של המערער ולא בדק את גרסתו באופן רציני.
(ג) שגה בית המשפט שלא קיבל את גרסת המערער לגבי אופן נהיגתה של טרבלסי, וייחס חשיבות מופרזת לסתירות בין עדותו של המערער בבית המשפט לעדות אביו לגבי החיבור המאולתר ברכב. עוד שגה לטענתו בית המשפט בקבעו על סמך עדות הבוחן כי החיבור שביצע המערער ברכב פגע ביעילות הבלמים וגרם לתאונה.
(ד) בית המשפט לא נתן משקל מספיק לעדותו של בורפקר, לפיה ראה בראי את המשאית בה נהג המערער עת הייתה רחוקה ממנו, ולכן עדותו אינה תומכת בעדות הגב' טרבלסי ובעובדות כפי שקבע בית המשפט.
(ה) לחלופין, מבקש הסנגור להרשיע את המערער בגרימת מוות ברשלנות, שכן לשיטתו לא מתקיימים יסודות עבירת ההריגה, ומשכך מבקש הוא להורות על ביצוע עונש המאסר בעבודות שירות, בהתחשב בגילו הצעיר של המערער ביום התאונה ובנסיבותיו האישיות הקשות כפי שפורטו בתסקיר שרות המבחן, בציינו כי תקופת מאסר ארוכה עשויה להסב לו ולמשפחתו נזק קשה ביותר.
5. אקדים ואומר כי לאחר שעיינו בנימוקי הערעור בכתב, שמענו את טיעוניו של בא-כוח המערער, שבעיקרם הועלו בפני בית המשפט המחוזי ונדחו על-ידו בהנמקה מפורטת, לא מצאנו פגם בהרשעת המערער ואנו סבורים כי דין הערעור להדחות. להלן הנמקתנו.
6. פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מושתת בעיקרו על ממצאים שבעובדה, ובידוע שבית המשפט שלערעור ממעט להתערב בכגון דא. הרשעת המערער מבוססת על מארג ראיות של עדי ראיה, עדויות מומחים וממצאים מהשטח, המשתלבים זה בזה לתמונה ברורה באשר לאירוע התאונה ולביסוס אשמתו של המערער. העדויות אותן העדיף בית המשפט נתמכות בממצאי הבוחן ובעדות הבוחן בבית המשפט, בעוד גירסתו של המערער נדחתה על ידי בית המשפט. אדרש בקצרה לעיקרי הראיות:
(א) טרבלסי העידה כי היא, נסעה כל הדרך מנתיבות אחרי משאיתו של המערער שנסעה במהירות 80-70 קמ"ש. בהגיעה לצומת כפר מימון ראתה רכב רנו נכנס לנתיב השמאלי ומאותת במטרה לפנות שמאלה, ואז לדבריה, ראתה פתאום את המשאית עוקפת מצד שמאל מכיוון המסלול הנגדי. נהג המשאית לא אותת ונראה כאילו הגביר מהירות. באותו רגע ניסה נהג הרנו לסטות שמאלה, שכן כנראה הבחין במשאית הנוסעת במהירות גבוהה, ונהגה-המערער לא הצליח לבלום. נהג הרנו ניסה לדבריה לסטות ימינה לשוליים, אולם המשאית פגעה בו. טרבלסי מסרה כי מיד כשראתה את התאונה עצרה את הרכב בו נהגה. המשאית היתה הפוכה על הרנו ונהגה-המערער יצא מהחלון, והיא צעקה לעברו "איך אתה נוסע, אתה בסדר?". טרבלסי מסרה כי עזבה את מקום התאונה על מנת להוציא את בתה מהגן והשאירה מספר טלפון לראש המועצה, אותו הכירה, על מנת שניתן יהיה ליצור עימה קשר. היא מסרה את אשר ראתה לחוקר המשטרה מיד כשנקראה למסור עדות. בית המשפט מצא את עדותה מהימנה וקבע שתיארה באופן מדויק את שראו עיניה. בא-כוח המערער ניסה בחקירתה הנגדית לקעקע את עדותה, אך היא היתה נחושה ונחרצת, כפי שניכר מתשובותיה, שכך אירעו הדברים וכי לא היתה לה סיבה להימלט מהמקום, אלא עזבה על מנת להוציא את בתה מהגן.
(ב) עדותו של בוחן התנועה, מר יריב בן שחר, מתיישבת עם עדותה של טרבלסי ומחזקת אותה. הבוחן הגיע למקום התאונה סמוך לאחר התרחשותה ומצא שדוושת הגז במשאית היתה מחוברת עם חוט מהמנוע לתוך תא הנהג, כשבקצה החוט היה מחובר מברג. הסידור המאולתר שימש תחליף לדוושת האצה. לדבריו, המערער אמר לו במקום התאונה שהוא השתמש בחוט אותו חיבר לדוושה על-ידי משיכה ביד במקום דריכה על דוושת ההאצה. הבוחן הגיע למסקנה לפיה העדיף המערער לעקוף את הרכב שלפניו ולהישאר באותה מהירות, במקום לנסות להאט את מהירות נסיעתו, מעשה שהיה כרוך בשחרור הכבל ביד, הורדת הילוך ולחיצה על הבלם, פעולות שמאריכות את זמן ההאטה. לדבריו, המערער בחר בדרך שנראתה לו קלה יותר, והסתבר שהיא גם מסוכנת יותר. בית המשפט קיבל את דברי הבוחן ומסקנותיו, כמו גם את ממצאיו ממקום התאונה. לא מצאנו לקבל את דברי הסנגור לפיהם הבוחן בנה תיאוריה על בסיס מסקנה אותה אימץ מראש, לפיה התאונה נגרמה בשל רשלנותו של המערער, וכי עדותו אינה נתמכת בראיות מבוססות.
אוסיף, כי בית המשפט לא מצא שנגרם למערער נזק ראייתי בכך שהבוחן לא חיפש עדים נוספים לבדיקת גירסתו של המערער, כיוון שהמערער לא הפנה אותו לרכב ספציפי או לבעלים של רכב כזה שעשוי היה לתרום לחוות דעתו של הבוחן באשר לתאונה. הבוחן אישר בעדותו שלא תעד בתצלום את החיבור המאולתר והודה שטעה בכך. עם זאת, לא היתה מחלוקת שכך פעל המערער, ושהכבל היה בידו עת נסע בדרך הבינעירונית עד לתאונה. המערער סיפר על כך בשתי הודעותיו במשטרה ואף פירט את אופן פעולתו של החבור הידני.
(ג) המערער תיאר בעדותו במשטרה כיצד הפעיל את החיבור המאולתר במשאיתו וגם אביו, שהוזעק על ידו כדי לסייע לו, העיד על כך בבית המשפט. השופטת עומדת בפסק-דינה על ההבדלים בעדויות שניהם באשר למועד קרות התקלה במשאית ובאשר למקום בו ארעה התקלה. בעוד המערער סיפר כי התקלה ארעה ביום התאונה, לאחר שיצא לכוון חברון, סיפר אביו כי התקלה אירעה יום קודם לתאונה. לדברי המערער התקלה אירעה לפני הישוב רהט, בעוד שלפי עדות אביו אירעה התקלה בדרך לחברון. למרות ההבדלים בין עדויות הבן והאב, אין ספק שהחיבור המאולתר אכן נעשה ברכב על-ידי המערער בסיוע אביו, והוא נהג ברכב באופן אותו תאר בהודעתו במשטרה.
(ד) גירסתו של המערער, שהועלתה בנחישות ונחרצות בטעוני סנגורו בפנינו, הינה שמכונית המיצובישי האדומה עקפה אותו בנסיעתו וגרמה לו לסטות מנתיבו כפי שעשה. בית המשפט לא קיבל את גרסתו של המערער, בציינו כי נהג הרנו, בורפקר (שעל עדותו ביקש בא-כוח המערער להסתמך) סיפר בבית המשפט, כי נהג המשאית, המערער, אמר לאחר התאונה, שהברקסים של המשאית שלו לא היו בסדר. דברים דומים אמר לבוחן התנועה שהגיע למקום.
בית המשפט קבע, ובדין קבע כך, שגרסתו של המערער באשר למיצובישי האדומה שנסעה לפניו הייתה גרסה מאוחרת יותר (שכן היא הועלתה אך במשטרה, בעוד בוחן התנועה מסר בעדותו כי "הנאשם לא אמר שנהגת המיצובישי חתכה אותו"), והיא אינה מתיישבת עם עדותה של טרבלסי, נהגת המיצובישי, ולא עם עדותו של בורפקר, נהג הרנו שנסע לפניו, ממנה למד שהמערער קבל על בלמים לא תקינים ברכבו. מכל מקום, טרבלסי היתה בדרכה לכוון כפר מימון וגם אם סטתה שמאלה, לא היתה סיבה שנהג המשאית ינסה לעקפה כדבריו, ולא היתה סיבה, גם לגירסתו, מדוע חצה קו לבן והגביר את המהירות.
טרבלסי העידה כי נראה היה לה שרק לאחר התאונה ראה המערער את רכב המיצובישי בו היא נהגה. הדברים מתיישבים היטב עם דבריו של בורפקר בכללם. גם אם בורפקר העיד שלא סטה ימינה, בעוד טרבלסי העידה שכך עשה, בית המשפט קבע כי אין בכך לפגום בעדותה, ובודאי שאין בכך לפגום בתמונה הכוללת המצטיירת מדבריה בחקירה הנגדית. למערער היתה ברירה להמשיך ישר בדרכו, הוא לא אולץ לסטות כפי שעשה. אוסיף עוד כי הניסיון של ההגנה להראות כאילו טרבלסי ברחה מהמקום משום שחששה כי האשמה תיפול לפתחה, אינו מתיישב עם העובדה שהשאירה את פרטיה אצל ראש המועצה כדי שאפשר יהיה לזמנה לעדות. במהלך הדיון בערעור ניסינו, חבריי ואני, לקבל הסבר מה היגיון יש בהתנהלות כזו על הכביש, בנהיגה באופן לו טען המערער, אך לא קיבלנו כל הסבר. נותרה בפנינו התמונה כפי שנפרשה על-פי הראיות שנתקבלו על-ידי בית המשפט קמא.