הרשעה בגין שימוש בסימן מסחרי ללא רשות

1.                 בתקופה הרלוונטית לכתב האישום החזיק הנאשם וניהל קיוסק ברחוב בן גוריון 14 בהרצליה (להלן: "הקיוסק").

על פי הנטען, בפרק העובדות בכתב האישום, בתאריך 26.9.06, סמוך לשעה 17:00, החזיק הנאשם בקיוסק, למטרות מכירה, 17 זוגות נעליים הנושאות סימני מסחר שונים של NIKE, אשר הזכויות בהן שייכות לחברת NIKE INTERNATIONAL  LTD.

בפרק הוראות החיקוק בכתב האישום יוחסה לנאשם עבירה של סימון סימן מסחרי לשם מסחר ללא רשות, עבירה לפי סעיף 60 (א)(1) לפקודת סימני מסחר (נוסח חדש), התשל"ב - 1972 (להלן: הפקודה).

2.                 לית מאן דפליג שעובדות כתב האישום אינן מקימות את העבירה שיוחסה לנאשם בהוראת החיקוק, אלא את העבירה המנויה בסעיף 60(א) פסקה (4) לפקודה הקובעת:

"(א)העושה אחת מאלה, דינו...

(4) מחזיק טובין שסומנו או יובאו לישראל בניגוד להוראות פסקאות (1) או (2), לשם מסחר בהם."

3.                 המחלוקת היא האם נוכח ציון הוראת חיקוק שגויה בכתב האישום, כשאין מחלוקת שלא הוכח שהנאשם ביצע את העבירה העולה מהוראת החיקוק שיוחסה לו בכתב האישום, ניתן להרשיעו, בהתאם לעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, על פי הוראת חיקוק שלא צוינה בכתב האישום.

4.                 הצדדים, שפכו נחלים של דיו בסיכומיהם למשמעות סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ) והאם ראוי לבית המשפט לעשות, במקרה זה, שימוש בסמכותו על פי סעיף זה ולהרשיע את הנאשם, כפי שניסחה זאת באת כוח המאשימה, "בעבירה חדשה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו".

            דומני ששני הצדדים נקלעו לכלל טעות בסברם, שהוראת חוק זו חלה בהקשר לסיטואציה שהתעוררה בעניינו של כתב האישום נשוא הדיון.

            אין המדובר במקרה בו מהראיות שהובאו לפני בית המשפט התגלו או הוכחו עובדות שונות מאלה שנטענו בכתב האישום, מצב אליו מתייחסת הוראת סעיף 184 לחסד"פ, אלא במקרה של פגם בכתב האישום, כשאין הוראת החיקוק משקפת את העבירה המתגלה מהעובדות המפורטות בכתב האישום, מצב המאפשר לכאורה להעלות את הטענה המקדמית, המנויה בסעיף 149(3) לחסד"פ.

            מקומה של טענה זו בתחילת המשפט ובהתאם להוראת סעיף 151 לחסד"פ, לא ניתן להעלותה בשלב אחר של המשפט, אלא ברשות בית המשפט, ורשות כזו, במקרה שלפניי, לא  התבקשה, בשום שלב של המשפט, אף לא בשלב הסיכומים, משכלל לא הועלתה הטענה.                     

            לגופו של עניין, דינה של הטענה היה בכל מקרה להידחות משום שמאז כניסתו לתוקף של חסד"פ הוסט הדגש, בהתייחסות אל כתב האישום, מהוראות החיקוק אל תיאור העובדות, והמשמעות היא ש"במקרים של "אי התאמה" בין "תיאור העובדות" בכתב האישום לבין הלשון שננקטה בפסקת "הוראות החיקוק" - יד תיאור העובדות על העליונה" (ראה י. קדמי, על סדר הדין הפלילי, חלק שני (א), מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009, עמ' 1287), זאת ברוח דברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג-1963, שם הובהר כי בהתחשב במגמת החוק המעבירה את מרכז הכובד, בתגובת הנאשם לאישום, מהודאה או כפירה באשמה, להודאה או כפירה בעובדות הנטענות בכתב האישום "פוחתת גם חשיבותה של הקביעה בסעיף...85(5) המחייב ציון החיקוק שלפיו מואשם הנאשם. תכלית הוראה זו היא לעזור בהבהרת התמונה, אבל אין היא מהווה את עיקר האישום. עיקרו - העובדות הנטענות".

            וראה לעניין זה את הניתוח המפורט והממצה בסוגיה זו של כב' השופטת מ. נאור ברע"פ 5978/04 פד"י ס(4), 594, בעמ' 605-607 וסיכומו בדבריה ולפיהם:

            "הדגש, אם כן, אינו על הוראות החיקוק אלא על תיאור העובדות, כך בדרך ניסוח כתב האישום, כך בטענה לפגמים בו, כך בפרשנותן..."

            השיקול המרכזי שצריך להנחות, בהתייחסות לפגמים שנפלו בכתב האישום, הוא, אפוא, שמירה עניינית על זכותו של הנאשם לדעת ולהבין מה מייחס לו כתב האישום.

5.                 ומהכלל אל הפרט, כתב האישום נוסח בבהירות, ועל פי עובדותיו יוחסה לנאשם עבירה של החזקת טובין, הנושאים סימני מסחר שונים אשר הזכויות בהם שייכות לאחר, למטרות מכירה וסחר.

הראיות שהוצגו במהלך ניהול המשפט נועדו למטרת הוכחת עובדות אלה ולא נטען כי הוכחו עובדות שונות מאלה שפורטו בכתב האישום, שעל יסודן התבקש בית המשפט לקבוע את אשמתו, קרי: על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, שלשמה ניתנה הסמכות לבית המשפט בסעיף 184 לחסד"פ.

מכאן, שלא נפגעה זכותו של הנאשם לדעת ולהבין מה מייחס לו כתב האישום, הגנתו לא קופחה וגרסתו, כפי שנמסרה, נועדה להפריך את העובדות המתוארות בכתב האישום.

את הפגם שנפל בכתב האישום ניתן היה לתקן, כבר עם פתיחת המשפט, לו הייתה מועלית הטענה, כטענה מקדמית, כמצוות החוק. משלא הועלתה טענה זו במועד, או בכלל, ומשלא מצאתי שקופחה הגנתו של הנאשם, מחמת אי הבנת העבירה המיוחסת לו, אבחן לגופו של עניין אם הוכחו העובדות המוזכרות בכתב האישום ואם כן, תקבע אשמתו של הנאשם על פיהן, והעבירה, על פי הוראת החיקוק שעובדות אלה מקימות.